אין כמו צעירים מוכשרים ונלהבים החושבים שהעולם מחכה ומצפה להם. אחרי ארבע שנות לימוד הם פורצים לעולם מלאי תקווה ואז חוטפים את השוס של חייהם כאשר מסתבר להם שהחיים זה לא גן שושנה ומאמנות ממש קשה להתפרנס. בודדים זוכים למטריה של גלריה/חברה/בית אופנה/מפעל ואחרים מדשדשים עד ייאוש. רק אחרי חמש שנים אפשר באמת לדלות מן הבציר את השורדים המעטים – אלה שאין להם ברירה אלא ליצור וזה לא פשוט בעולמנו. לכן יש לי הרבה כבוד לאמנים. אמנות זו בחירה בעל כורחה. היא לא משתלמת מכל בחינה שהיא אבל כשהיא בוערת בדם, אין לאדם ברירה.

לעומת זאת, מחלקת צורפות היתה מדהימה – איזו מקצועיות, איזו הגשה, איזו רמה! פשוט תענוג. שלא לדבר על המקוריות. כנראה שבצלאל, במהותה היא עדיין מקום לאומנות (crafts) . גם התקשורת החזותית הולידה דברים מרתקים – קומיקס, רעיונות פרסומיים, סרטונים.

אבל המחלקה השווה ביותר היא המחלקה לעיצוב תעשייתי – מעצבי המוצר של העתיד – משפריצים דמיון ומעוף וממציאים לנו שכלולים של חיינו. ההמצאה המרתקת מכולם היתה "כורסת האהבה". זוהי כורסה תמימה למראה בצבע ורוד, מעוצבת על ידי בחורה  בשם קטיה. אני מציינת שזו בחורה כי הסתובבו באינטרנט תמונות של כסא אהבה גברי – משהו  שנראה כמו מתקן עינויים ממתכת קרה, המדגימה תנוחות שונות לנוחות הגבר. כאן, נדמה לי, שהדגש הוא על נוחות האישה ולנוחיותכם, אני מצרפת תמונות של המוצר ושל הפוסטר הנלווה המדגים את האפשרויות הרבות הגלומות במוצר.

להנאתכם.