11 שנים של אושר צרוף. ילדה אחרי שני בנים. יפה, מוכשרת, חכמה, חמה – מקסימה. אבל עננה של מועקה מרחפת מעל ראשי, שמא תמה האידיליה… בשבועות האחרונים היא משתנה – כאילו הגיעה כבר לגיל ההתבגרות. מצבי הרוח עוברים מקיצוניות אחת לשניה בניד עפעף – אני מוצאת את עצמי מהלכת לידה על ביצים ולא יודעת מאיפה זה יבוא לי. היא מדברת לא יפה, אנטיפטית, לא מחבקת ומנשקת… כאילו ילדה אחרת.

אני מנסה לדלות ממעמקי זכרוני את הגיל הזה אצל הבנים ולא מצליחה. זוכרת קצת מאבקי כוח, קצת תסכולים, אבל סך הכל צלחנו פעמיים את גיל ההתבגרות בלי חצ'קונים בכלל – באווירה נעימה של תקשורת פתוחה.

כאן יש משהו אחר – חרדה בסיסית ועמוקה שממנה אני הכי פוחדת – שהיחסים שלי עם הבת שלי יהיו כמו היחסים ביני לבין אמא שלי. תמיד אמרתי (וגם כאן, לא פעם) שהילדה הזאת היא התיקון שלי בחיים. מכיוון שנואשתי מהפנטזיה הבלתי מושגת (רק הפעם, רומיאו), שתהיה לי אמא כמו שרציתי, הרגשתי שניתנה לי אפשרות לתרגל אמהות אחרת ואני מרגישה שעד עכשיו הצלחתי לשבור את התבנית. הרי כולנו מגיעים להורות עם המטען שקיבלנו מהבית. אין אחד שלא שומע את אמא או אבא שלו יוצאים לו מתוך הפה (בדרך כלל בשעות כעס בהם אנו פחות בשליטה). קשה מאד לשבור את התבנית החינוכית עליה גדלנו. בזמן האחרון אני מרגישה שאני נופלת לתוך אותם פחים שמהם אני בורחת כמו מאש. זה מדכא אותי. אתמול בלילה רבנו – צרחתי עליה והיא עלי. אחר כך היא נסגרה במקלחת ושרה ואני נכנסתי למיטה ובכיתי. האם לא איכפת לה? אני מרגישה שכל חוכמת החיים שלי שובקת. אני מבולבלת, מרגישה שאני פועלת מתוך תסכול וכעס ואני פשוט לא יודעת איך לנהוג כדי לצאת מהמעגל השלילי הזה. אני יודעת שזה שלב קריטי ביחסינו – טרום גיל ההתבגרות ואני לא רוצה להיכנס לשלב הזה בכאסח.