אני לא חובבת ספורט. מצד שני, אני גם לא שונאת ספורט ויש אפילו ענפים שאני נהנית לראות כמו החלקה על הקרח, התעמלות קרקע, התעמלות במים וקפיצות למים. אלו ענפים מאד אסתטיים של הספורט. כדורגל ממש לא מעניין אותי והקטע הזה של 22 שחקנים שרצים אחרי כדור ועד שהם מגיעים אליו הם מיד בועטים בו ושוב רצים אחריו – תמיד נראה לי משונה. אני גם לא מבינה למה לשחקן כדורגל מגיע להיות גיבור תרבות. רק זיכרון בולט אחד בחיי קשור לכדורגל וזה היה בשנת 1966. ילדה אנגליה קטנה ידעה לדקלם את כל שמות שחקני נבחרת בריטניה אשר זכתה בגביע עולם. עד היום אני זוכרת את בובי מור, בובי וג'קי צ'רלטון והכי חתיך – ג'ף הרסט. גולת הכותרת היתה לאחר הזכייה, כשעברו באוטובוס פתוח ברחוב הראשי של השכונה שלי ונפנפנו להם בצידי הדרך. רגע גדול ומרגש של גאווה לאומית שפעפעה גם לתוך מהותי הצעירה בת השבע.

אמא שלי חולה על טניס. היא יכולה לשבת שעות ולצפות במשחקים. אותי זה משעמם. נראה לי תמיד שהצפייה בספורט היא מעין תחליף לעשיית ספורט – נחמה פורתא… אבל מה אני מבינה בספורט…

כדורסל יכול היות מדליק אם הוא איכותי והיו רגעים מרגשים כמו הניצחון על צסקא – אחר כך אפילו הלכתי לכיכר מלכי ישראל.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאני מפסידה בגלל שאני רואה מסביב את ההתלהבות ואת האקסטזה שאיני שותפה להם. לא מזמן ראיתי בטלויזיה חבר במשחק של מכבי תל-אביב. בקושי היכרתי אותו. הוא נראה כבתוך טראנס מוטרף – היה לו מבט של טירוף בפנים. למדתי פעם על המושג "שסתום ביטחון ממוסד" – הספורט הוא דוגמא מצויינת. טוב שיוציא החבר את האגרסיות שלו על המגרש ולא במקומות אחרים….

אני מאד אוהבת את הטקסים של קבלת המדליות. את הקלוז אפ על פני הזוכה שלכבודו בלבד ובזכותו בלבד מנוגן ההימנון הלאומי – אוסף תוים חסרי משמעות רגשית למי שאינו אזרח אותה מדינה אבל ההתרגשות והגאווה והמבט המתקשה להאמין מאד נוגעים לליבי ואף מעלים דמעות בעיני.

פתאום אתמול קלטתי לראשונה שהאולימפיאדה היא אירוע כה צעיר. מעניין אותי מה גילו של הספורטאי המבוגר ביותר (טליק אולי יודע?). 30? בטח לא יותר. בגיל 30 מתחילה כבר ירידה בפוטנציאל האנושי, אתם קולטים? אדם צעיר שמשקיע את כל חייו בספורט, יסיים את הקריירה שלו כשכל חבריו רק יתחילו את שלהם. זה מעורר מחשבה על ההשקעה בפוטנציאל הפיזי. המורה שלי להתעמלות היא בעלת גוף מעוצב להפליא. היא השתתפה לא מזמן בתריאטלון ועבדה מאד קשה לקראתו. אחר כך לקחה שבועיים חופש וירדה לסיני. כאשר היא חזרה ראו בבירור שקצת התמלאה. זה כל-כך אכזר. הגוף שוכח מהר. אבל מאידך, השאיפה למצויינות, להרחבת גבולות היכולת האנושיות מעוררות את הערצתי. זה היופי במשחקים האולימפיים – המצויינות, פסגת היכולת, הכישרון, הסיבולת, המוטיבציה להתעלות מעל עצמך. כל הצדדים האנושיים האלה הם שמרתקים אותי במשחקים האלה.