השביתה הכללית במשק החלה כמה שעות לפני מועד הטיסה שהיתה אמורה להחזיר אותנו ארצה. אבל אנחנו נסענו, כמובן, לשדה התעופה – כי אולי בכל זאת יקרה איזה נס ואז נרצה להיות חלק ממנו.

הגענו בין הראשונים ולאט לאט הצטברו אנשים. כמו תמיד, בסיטואציות כאלה, מתפתחות שיחות ספקולטיביות למיניהן. במצבים אלה ניתן ללמוד המון על אנשים, על זוגות – נהניתי לצפות בטיפוסים השונים. למשל, " המומחה" – קרוב לוודאי איש חיל אויר לשעבר, בעל קשרים מצויינים עם בכירי אל-על ושדה התעופה בכלל. "מקורותיו יודעי הדבר" הם אמינים ובלתי ניתנים לערעור. בחיוך, האומר כולו: "תקשיבו לי – אני יודע על מה אני מדבר" – הוא מדווח את מה שכבר שמעתי במבזק של שבע וחצי בסלולרי, ששדה התעופה סגור.

ממש על ידו עומדת "הזקנה המייגעת" שמפתחת ספקולציות בקול רם (למרות שהיא מדברת אל בעלה), כדי שכולם ישמעו… היא זו שניגשת כל שלוש דקות לדיילת העצבנית בדלפק. הדיילת, עובדת רשות שדות התעופה האיטלקית בסך הכל נותנת שירות לאל-על (למזלה הרע…). היא לא יודעת כלום על ישראל וממש גם לא מעניין אותה. היא בא לעשות את העבודה שלה ונפלה על שביתה ונוסעים עצבניים.

כל טלפון מצלצל גורם לכולם להפנות מבט, שמא הגיעו חדשות מסעירות. כל אדם לבוש מדים הופך למקור מידע פוטנציאלי אך חדש אין… השמועות מספרות על משא ומתן קדחתני בין רומא לתל-אביב מכיון שהמטוס עומד לנחות ברומא בכל רגע. מדריכת טיולים קטנה מספרת בטון סמכותי על חוק הקובע שאסור למטוסי אל-על לבלות לילה מחוץ לבית וזה אולי יציל אותנו משיבוש תוכניותיו.

ברמה האישית, אנחנו נותרנו ללא קורת גג ללילה נוסף. חמישה אנשים, שישה תיקים ובלי שמחה בלב. למה אנשים לא שמחים על הארכת החופשה שלהם? כי דרכו של האדם הוא להיערך נפשית בהתאם לתוכנית– יש ציפיה לקראת הנסיעה ויש גם ציפיה לקראת החזרה. הילדים שלנו כבר גדולים ויש להם חיים משלהם. עם כל הכבוד לנו ולמרות שהם מאד נהנו, הם רצו כבר לחזור לחברים שלהם ולתוכניות שלהם.

ברגע שהבנו שאכן אין סיכוי לטוס, כינסתי ישיבת מטה והוחלט לצאת מהבאסה ולנצל את הזמן שקיבלנו. בשעה שש בערב ישבתי על ספסל אבן בפיאצה מדונה דה מונטי וחשבתי על עמיר פרץ. הוא בטוח לא חשב עלי. לא עניין אותו שאנחנו רוצים לחזור הביתה ושיש זוג תיירים אמריקאים שרוצים לבזבז את כספם דווקא בישראל of all places אבל הם יחזרו לאמריקה אם לא תהיה טיסה למחרת…

בדיעבד, אני רוצה לתרום לכם ,תובנה חשובה: הישמרו מבתי מלון שקוראים להם "פאלאס". למילה "ארמון" אין שום קשר למלונות אלה. על אחת כמה וכמה "איירפורט פאלאס". מלונות על יד שדות תעופה הן המצאה אכזרית הניזונה ממצבים של אילוץ כפוי. הנוסע התקוע יעדיף ללון בקרבת שדה התעופה (במיוחד שיש הסעה חינם לשדה). בעבור כך הוא ישלם לא מעט תמורת חדר סטנדרטי ואמבטיה המספקת מגבות מטבח במקום מגבות נורמליות. לובי הכניסה מריח כמו מאפרה והריח ממשיך ומלווה אותך גם במסדרון האפלולי המוביל לחדרך. האור הפלורוצנטי המדכא מאיר קירות ירקרקים ושטיח שהיה פעם כחול. הקרעים בטפטים כנראה לא משפיעים לרעה על העסקים אז בשביל מה לתקן….?

בסופו של דבר הגיע הבוקר והחדשות דווחו על החלטת בית הדין לעבודה. בחדר האוכל האוירה היתה פחות אופטימית. הרי הבוקר הגיעו לשדה הנוסעים של הטיסה של יום רביעי. אז מי יקבל עדיפות? אחסוך לכם את הדילמה המוסרית. ההגיון של אל-על אומר שמי שכבר דפוק יידפק עוד יותר וקודם יעלו לטיסה הנוסעים של יום רביעי. אחריהם הזקנים והנכים, הפרוטקציונרים ואחריהם העמך. בסוף היה מקום לכולם וזאת הכיצד? כמו נס כד השמן, כך מטוסי הצ'ארטר של אל-על – דוחסים לתוכם אינסוף שורות. ולא – לא רכשתי דיל של צ'ארטר – קניתי חמישה כרטיסים במיטב כספי כדי לטוס אל-על. במשפחתי שלושה זכרים שגובהם מעל מטר שמונים והיה להם קשה מאד למצוא תנוחה נוחה. האוכל היה משובח – שליש באגט עם גבנץ וחסה, עטוף בניילון נצמד. לפני 20 שנה טסתי באייר בורמה והיה יותר נורמלי…..