פני האושר

אתמול ראיתי את האושר בהתגלמותו. הכי מזוקק, בוטה, ערום. כמעט לא יכולתי להכיל את המראה מרוב שזה נגע בשורש הווייתי.

עיניים נוצצות וחיוך – חיוך שכמעט נוגע בשמיים. מבט זגוגיתי מרחף.

הילד שלי. על הבמה. מנגן את עצמו לדעת. נותן למוסיקה לזרום בכל נימי הווייתו ואני מולו, שורה ראשונה, מרוכזת בו כאילו הוא לבד על הבמה, חווה איתו את האופוריה ומוחה דמעה נרגשת.

פני הים

ים של קיץ, ריח אביב וצעדי הנמרצים קלים על החוף.

פני העיר