אוהבת לחוש את הקלילות, את הריקנות ואת הנינוחות של גוף שפטור מפעולת העיכול. אין לזה כל קשר לדת ואני יודעת שיש אנשים שצמים בקביעות, אבל אני צריכה את הלגיטימציה של חוסר הפעילות. חבל שזה עובר ברגע שמתחילים לאכול… אבל נהניתי אתמול וממש לא הייתי רעבה. חוץ מזה שגם היה לי עוד יום שלם עם הילדים שלי. קשה אחרי 10 ימים מרוכזים כל-כך להיגמל בבת אחת. החברותא איתם היתה ה – highlight של הטיול. בניגוד לתחזיות הקודרות לגבי גיל ההתבגרות, אצלנו במשפחה הבנים נותרו תקשורתיים וחמים כל הדרך. (אני צופה תסריט אחר עם בתי בת 11). היה פשוט כיף איתם. בלי שום סייג. הם שיתפו פעולה, הביעו הנאה והתפעלות ואפילו יזמו קימה מוקדמת (בשש וחצי בבוקר) כדי לעמוד בתור למוזיאון הותיקן ברומא. השיחות איתם – כל אחד בזמן שלו וגם השיחות והדינאמיקה ביניהם יהדהדו בלבי הרבה זמן. הנחת הכי גדול להורים זה לראות יחסים יפים וחברות נרקמים בין ילדיהם, בתקווה שהבסיס הזה ייתן להם תמיכה גם בחייהם הבוגרים. היה מאד מרגש לראות אותם נהנים יחד. היה מרתק לראות איך כל אחד תופש מקום משלו. הגדול הוא הדובר, איש יחסי הציבור – ישר מתחבר עם אנשים, מפתח שיחות, מלא כריזמה, מתלהב (כמו אמא שלו….). השני מופנם יותר, לא מוריד את הזרוע שלו מאחותו, קשוב אלי כמו ססמוגרף (כמו אבא שלו….) והקטנה מתמרנת ביניהם, כפי שהחיים לימדו אותה לעשות – מלחמת הישרדות ומאבק על תשומת לב שהוא בעצם מיותר כי שניהם (וגם אנחנו) מעריצים אותה על חוכמתה, חריפותה, שלא לדבר על יופיה המהמם (טפו, טפו, חמסה, חמסה …..).

להניע חמישה אנשים שרובם אינם "אנשי בוקר" אינו פשוט וכך קרה שכמעט לא היה יום שהתחיל לפני 12 בצהריים. כך שלא הספקנו את כל מה שתכננתי אבל כן הספקנו את העיקר – תחושה של מקומות ואיזורים ועדיין נותרה לי רשימה לפעם הבאה….

בלונים פורחים בשמי טוסקנה בבוקר הראשון.

בפרק הבא: הנקודה היהודית.