כל כך הרבה דברים התערבבו לי בטקס הערב.

הבן שלי, במדי זית וכומתה על ראשו, כה מרשים בנוכחותו השקטה, אחייניתי הביישנית בת 13 שעלתה על הבמה לפני כל חברי היישוב והקריאה מכתב שכתבה לדוד שלא הכירה.. בתו של אחי שנמצאת בארץ ורצתה להיות איתנו ולחוות לראשונה את יום הזיכרון המשפחתי.

אך בעיקר  חמותי, שעלתה אף היא לשאת דברים - שהיו כעין צוואה מתוך תחושה שלה שזמנה אוזל.

הבכי שלי הוא קוקטייל של עצב. על מה שהיה ומה שלא יהיה, על מה שעכשיו, על הקושי הגדול לחיות במקום הזה שהוא ביתי האמיתי, אפילו שלא נולדתי כאן....

יהיה טוב? נקווה.