כך שאל הכתב את הזוג שחזר. אני יודעת למה הם נסעו. הם נסעו כי ממש מתחת לאף שלנו נמצא גן העדן. המחיר הוא זול – חצי שעה של בירוקרטיה לא נעימה במיוחד בצד המצרי ואחריו רק ים וחול, שלווה, כמו שום שלווה אחרת. שקט נפשי כה עמוק שהוא נשאר שבועות אחרי. אורור לנשמה – יותר מכל סדנה טיפולית.

הרבה חברים כאן כתבו את חוויות סיני שלהם בשנה האחרונה. גם אני. הסיפור שלי עם סיני הוא טעון. אני נשאתי את טראומת ראס בורקה שנים רבות ולא הסכמתי לנסוע בשום פנים ואופן – במיוחד עם ילדים. לבסוף שוכנעתי ונסענו עם חברים ועם הילדים בפסח לפני שלוש שנים (אולי ארבע?) והתאהבתי מחדש. היינו אז בהילטון נואייבה ונסענו להסתלבט בזולה בראס א שטן והבנו שאין צורך לנסוע לשום מקום אחר כדי להינפש באמת. תכננו שוב לנסוע בסוכות ואז החלה האינתיפאדה השנייה. הישראלים הפסיקו לנסוע. לפני שנה, פתאום החלה שוב הנהירה. אנחנו הזמנו מקומות לפסח בסופיטל טאבה. ההתראות היו ממוקדות, וכפי שאולי זכור לבעלי הזיכרון החד – בערב שלפני הנסיעה החלטנו לא לנסוע. החג עבר בשלום וכולם חזרו משם מאושרים. היינו אמורים לנסוע עם ילדים והרגשנו אחריות מאד גדולה. נכון שגם בתל-אביב יכול לקרות פיגוע אבל זה בבית. מה תעשו שם? מי יטפל בכם? אלו השאלות שהטרידו אותנו.

במאי נסעתי עם חברה והבנתי למה כולם נסעו בכל זאת – כאשר את שוכבת מתחת לשמשיה על החוף, הדבר האחרון שנראה לך שיכול לקראת זה פיגוע. כולם כל-כך נחמדים – הרי אנחנו מקור פרנסתם – יש להם אינטרס שנהיה שם. החשדנים ישר מתקנים: מספיק משוגע אחד, כמו בראס בורקה. אבל שקט כל-כך מסביב.

עכשיו לקחו לנו גם את זה.

קראתי עכשיו שוב את פרקי סיני. חמישה פוסטים ברצף, שכתוב של הדברים שכתבתי שם. הם נכתבו בימים שבהם היו הרבה בעיות להיכנס לישרא  ולכן הרבה אנשים פספסו אותם.

למרות שלא ראוי לנחתום שיעיד על עיסתו, אני בכל זאת ממליצה מאד לכל מי שלא קרא ועניינו בתובנות של החיים. אשמח גם לתגובות במקומות שנגעו לליבכם.