אולי בגלל שלא ישנתי הרבה בלילה אבל גם בגלל העומס הנפשי של היום הזה, אין לי מנוחה. חברים מתקשרים כל היום לשאול איך אני מרגישה ואני מרגישה כל-כך מוזר
– כאילו אני מסתכלת מהצד על עצמי , לא ממש מחוברת אל עצמי, כמו בתוך סרט שצולם לא בפוקוס…
בשעה תשע בבוקר הכל כבר נגמר. האוטובוס נסע ונותרו רק פני אמהות עצובות. בדרך החוצה כבר הופיעו שמות חדשים על הלוח האלקטרוני (מאד משוכללים שם). כאשר עמדנו בתור להיכנס דרך השער, מישהו אמר: "הנה השער לחיים" ואני חשבתי כמה זה נכון
– מכאן מתחילים באמת החיים בלי אבא ואמא צמודים – עם התמודדויות חדשות לחלוטין. אני מגדלת ילדים עצמאיים. מתוך החלטה והכרה שהתפקיד המרכזי שלי הוא להכין אותם לחיים. אני יודעת שהוא יסתדר אבל הקשר הזה, שיושב לי בתוך הבטן מהבוקר – כאילו קשרו לי את השחלות אחד לשני -לא מרפה…פתאום חסר לי הרעש המעצבן שלו והנעליים שחוסמות את הכניסה. כך הוא הטבע האנושי – אנו תמיד מתגעגעים. כשיש רעש אנחנו רוצים שקט ואז כשבא השקט, אנחנו מתגעגעים לרעש…
אה, ובקשר לטפטופים - דווקא הייתי נורא מבסוטה מעצמי שהצלחתי להחזיק את זה בגרון ולא עשיתי בושות אבל אז ראיתי אותו אומר לחבר שלו (רק ראיתי את תנועת השפתיים) - אמא שלי בוכה ואז כמובן שהדמעות זלגו מעצמן.... אבל רק קצת כי הוא עשה לי פרצופים מצחיקים מהחלון....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
