לאחרונה אני חווה תופעה מדאיגה. מדגדג לי באצבעות. זה לא בגלל שאני עומדת לקבל כסף (אני חושבת) אלא בגלל רצון אז לפעילות יצירתית. למה זה מדאיג? מכיוון שאני בגיל מסוכן….

כשהייתי ילדה, עסקתי בכל מלאכת יד אפשרית. מן ילדה עמלנית כזו הייתי… בשעור מלאכה למדנו לסרוג – במסרגה אחת וגם עם שניים. בתיכון היה מבצע סריגת גרביים וכובעים לחיילים. הדודות של הועד למען החייל היו באות ומלמדות ואנחנו היינו סורגות להנאתנו תוך כדי פטפוטי בנות. בגדול, זה מתאים לאישיות שלי כמו כפפה כי לשבת סתם בלי פעילות זה משעמם וכך המשכתי לסרוג סוודרים, מפות שולחן וצעיפים מול הטלויזיה - דברים מדהימים באמת…. במקביל הכנתי בובות קטנות מלבד, עשיתי קליגרפיה על אריחים, רקמתי ועשיתי מקרמה. רק בשנה שעברה אמא שלי הורידה את אהיל המקרמה האחרון בבית ומכיוון שהיא לא היתה מסוגלת לזרוק אותו, היא נתנה לי אותו ואני זרקתי…. מה הטעם לשמור יצירה ארכאית שכזו. מתי בפעם האחרונה שמעתם את המילה מקרמֶה (אולי חלקכם לא שמע אף פעם ולא יודע על מה מדובר??). כשהייתי הולכת לבייביסיטר, תמיד היתה לי שקית מלאה תעסוקה – שלא ישעמם לי, חס וחלילה…

היתה גם תקופת הפאייטים, הקרמיקה, הציור, הצילום – בקיצור, יוּ ניים איט….

כשהבן הגדול (החייל) שלי נולד, עוד סרגתי לו (ואני שומרת, כמובן, לנכדים…..) ואחר-כך פשוט הפסקתי. אין לי שום הסבר לכך.

אך מאז יום כיפור אני חסרת מנוחה. פגשתי מישהי שענדה שרשרת חרוזים מ-ד-א-י-מ-ה שהיא עשתה לבד. מאז פתאום יש לי רצון עז ללמוד טכניקות חריזה משוכללות (לא סתם להשחיל חרוזים…). אתמול עשיתי מעשה והתקשרתי ל"חרוז כזה" כדי לברר על קורסים. אני הולכת!

סבתא שלי היתה רוקמת ועושה גובלנים. גם חמותי. בגלל זה אני קצת מוטרדת – אני חוששת שההתעוררות הזו תואמת יותר פעילות של הגיל השלישי ושבקרוב מאד אבוא בתור "דודה" של הועד למען החייל כדי ללמד בנות צעירות לסרוג גרביים לחיילים…..