משפט שקראתי אצל היהודי הנודד גרם לי גירוי בבלוטת המחשבות: "אם היית במקום ולא צילמת, כאילו לא היית." הפוסט כולו מרתק, למרות שאני לא מזדהה עם כולו אבל הנושא בהחלט מעלה כמה שאלות שאני שואלת את עצמי.
תאוות התיעוד מקוננת בי שנים. כל משפט חוכמה של ילד, כל פתקון, קווצות שיער תינוקי, כרטיסי כניסה לסיפורי פוגי משנת 1975, מכתבי אהבה מאז ומעולם וצילומים. צילומים הם ההנצחה האולטימטיבית. הקפאה של רגע טריויאלי המעניקה לו חיי נצח ומרימה אותו הרחק מעל לטריויאליות המקורית. הזיכרון הקולקטיבי המצטבר מורכב מצילומים באלבומים משפחתיים. ילדים קטנים "זוכרים" טיולים מגיל שנתיים בזכות התמונות באלבום. השאלה היא, האם לחוויה יש פחות ערך אם היא אינה מצולמת ומתועדת. האם התיעוד המקרי לא גורם לעיוות הזיכרון. הפחד הזה שאם לא נצלם אולי לא נזכור מקנן בי כאילו אני זקוקה להוכחה כשלהי. הרי החוויה נטמעת בתוכי. למה היה לי כל-כך חשוב לצלם את "תמונת טוסקנה האולטמטיבית" ולמה לא שקטתי עד שהרגשתי שהצלחתי? האם העיסוק הזה גורע מן החוויה בזמן אמת או שמא מעצימה אותה? למה לא טרחתי להסתכל ברוב סרטי הוידאו שצילמנו בשנים האחרונות מתוך הסתפקות ורגיעה לנוכח הידיעה שהדברים מתועדים, קיימים ונגישים תמיד?
תיבת הדואר של פמה נמחקה ובה כל המכתבים של יוני. גם לי קרה מקרה דומה והתחושה הראשונית היתה קשה אבל מחשבה רציונלית מבקשת לציין שלאחר קריאה ראשונה אנו לא שבים לקרוא . חוק ההתיישנות פועל מהר אבל יש משהו מנחם בידיעה שהם שם. זו אשליה בלבד.
אולי אם לא היתה מצלמה היינו חווים את הדברים יותר לעומק, בידיעה שלא נוכל לפנות אל האלבום כדי לשוב אל המראות. אני זוכרת תמונה ש"צילמתי" בראש לפני 20 שנה במסעדה המשקיפה על כיכר בקטמנדו. אני זוכרת את עצמי מסתכלת דרך החלון, סוקרת את הכיכר ואומרת לעצמי
–תקפיאי את המראה הזה, תזכרי את זה. אני זוכרת. אני יכולה, גם היום, אחרי כל השנים לשלוף את התמונה המדויקת ממעמקי זכרוני, ממש כאילו היתה מונחת באלבום.
אבל היום אני מסתובבת עם המצלמה הקטנה שלי בתיק, שמא אתקל בתמונה ראויה ואוכל מיד להנציחה ובכך אני סותרת מיד את כל מה שכתבתי ממש לפני רגע
…
"מקום שני בתחרות "תמונת טוסקנה האולטימטיבית"
מקום ראשון
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
