כזכור לכם, מזה חודש אני חברה בלהקת מחול. זה דורש שפצור מיוחד – משהו יותר "מחולי" ופחות "מכוני". כך אמרתי אתמול למוכרת בחנות המתמחה בבגדי ריקוד מסוגים שונים.

הייתי במצב רוח התמסרותי ונפלתי על מוכרת חמודה. כמה מילים על התמסרות: אני אוהבת שמלבישים אותי. לי היה מתאים סנדרה רינגלר צמודה. מה פתאום סנדרה – אני רוצה את קרסון המתוק מהתוכנית החביבה עלי – Queer eye for the straight guy . שילך איתי לקנות בגדים, שיגיד לי מה מתאים לי וימציא אותי מחדש כל יום והכי חשוב - שיגיד לי שאני מ-א-מ-מ-ת. כן.

אז התמסרתי למוכרת בחנות הלייקרות והמיקרופייבר ומדדתי כל מה שהיא נתנה לי. איזו מידה את במכנסיים? שאלה. תלוי, עניתי. ביום טוב אני מדיום. היום אני מרגישה לארג'. לא, היא אומרת לי בטון פסקני של אחת עם ניסיון רב – את לא מדיום /לארג' – את סמול/ מדיום. אני סמול? נו, באמת…. נזכרתי בפטנט הערמומי של מרקס אנד ספנסר לפני כמה שנים. הם הגדילו את המידות שלהם כך שאם עד היום היית 40 – פתאום נהיית 38 וזאת בלי לרדת גרם. זה היה תרגיל שיווקי מוצלח ביותר, שהקפיץ את המכירות של הרשת.

כל מכנס שהביאה לי, שאלתי מה המידה עד שהיא צעקה עלי – מה זה משנה – תמדדי וזהו. אז מדדתי ויצאתי אל מאחורי הוילון לביקורת. שתי המוכרות הסתכלו במבט מהורהר והעירו הערות. היה להם קונצנזוס לגבי סט אחד – גופיה ומכנס. המכנסיים שחורים ובצידם שני פסים. זה מן פטנט כזה לשים בצד פסים לבנים שגורמים לרגל להראות חצי מהעובי האמיתי שלה. גאוני, אני אומרת לכם. אבל כאן היה גם פס אדום זוהר והגופיה התואמת היתה זוהרת גם היא. "תגידי", שאלתי אותה, "את יודעת בת כמה אני?" מה זה משנה???? שאלה. העיקר ההרגשה, לא? לא. אין דבר יותר פתטי מנשים בגילי ש"מרגישות" צעירות ומתלבשות כאילו הן בנות 20. זה פשוט נראה רע. "אני אגיד לך בת כמה את, אמרה המוכרת החמודה. לא שאת נראית, שתדעי לך, אבל אני אגיד לך. הסתכלה, הסתכלה ואמרה בנחישות של אחת שכבר ראתה דבר או שניים בחיים – את? את בת 47. קונה?

לא…

ד.א. החליפה המדוברת נשארה אחר כבוד בידי המוכרת אבל שני זוגות מכנסיים וגופיה אחת בכל זאת מצאו דרכם אל מלתחתי…