לכל דבר יש סוף. האם עובדה זו מיטיבה עימנו או מריעה עימנו?
לעצב יש סוף, לסבל יש סוף אך גם לאושר ולשמחה יש סוף.
הסוף הוא גבול בתוך מערך סבוך של גבולות שאנו לומדים לקבל בחיינו עד לסוף המוחלט שהוא המוות.
אך מה היה קורה אילו היינו יודעים שיש חיים אחרי המוות? שאחרי הסוף יש עוד
– יש אינסוף?
בספר שאני קוראת עכשיו יש עולם ומלואו אחרי הסוף
– עולם הסוף.
זהו עולם מרתק, אוטופי ובעיקר
– אינסופי. איך אדם מתרגל לעובדה שאין לו סוף? תארו לכם עולם ללא הזדקנות, ללא חולי, ללא גבולות. זוהי מחשבה נעימה מאד. תוך כדי קריאה אני מוצאת את עצמי מרותקת לפוטנציאל האדיר שבעולם כזה. מפגשים עם אנשים מחיינו, מפגשים עם אנשים מההיסטוריה שתמיד חלמנו לפגוש (אני רוצה לפגוש את ליאונרדו דה וינצ'י, את מיכלאנג'לו, את באך, פרויד, את פרנק לויד רייט, את גיסי שלא הכרתי).
אבל תוך כדי מחשבה על עולם שכזה אני מתחילה להבחין בעייפות המתגנבת לתוך התלהבותי. כמה זמן אפשר להנות מהחיים (או מהמוות, במקרה הנדון). ההוכחה שאנשים רוצים לעצור מצויה גם בעולם הסוף
– יש אפשרות להירדם לנצח. למה שמישהו ירצה לנצל הזדמנות כזו כאשר אינסוף לאפשרויותיו והוא אינו סובל מכל מחסור?
ועוד שאלה: מה לגבי אהבה? האם נבחר באהבת חיינו גם כאהבת מותנו? כל אלה שהמחשבה של חיים שלמים עם אדם אחד, תוך ידיעה שמונוגמיה נקבעה כאורח החיים המועדף בתקופה שתוחלת החיים היתה קצרה הרבה יותר מהיום, קשה להם, ישמחו לדעת שאחרי המוות הכל פתוח. הרי השבועה תקפה רק "עד שהמוות יפריד בינינו". שלא לדבר על זמן המתנה עד שבן/בת הזוג מצטרף לשני בעולם הסוף. שם יש פוטנציאל להחזיר אהבות קודמות, לאחות שברון לב ולהגשים חלומות שנגוזו. אבל אלה שמרגישים שאינם יכולים לחיות ללא בני זוגם יוכלו להתעודד מהציפיה למפגש בעולם האינסוף.
המון שאלות מרתקות ואופציות אמונה חדשות. מה איכפת לנו להאמין שאמנם זה כך?
עולם אשר נברא בתוך מוחו רב הדמיון של סופר צעיר - אופיר טושה גפלה, מהדהד בתוך ראשי ומפעיל את הדמיון.
הספר מלא המצאות מרתקות, חידושי קופירייטינג מבריקים והוא גדוש טוויסטים עלילתיים.
אך מעבר להמלצת קריאה חמה, הפוסט הזה מבקש לדון במחשבותיכם על האפשרות של עולם ללא סוף.
את מי תרצו לפגוש? מה תרצו לשנות? איך תבחרו לחיות בחיים שאחרי החיים, לאחר שהשלמתם עם המחשבה שבחיים האלה כבר מאוחר להשתנות/לשנות....