כל אמריקאי יכול לשחזר איפה הוא היה כאשר קנדי נורה.
גם כל ישראלי יכול לומר בדיוק היכן היה כשנודע לו על הירי.
כל ישראלי יכול לשחזר במדויק את תחושותיו כאשר איתן הבר הודיע שראש הממשלה נרצח.
כל ישראלי זוכר את המחנק הנוראי בגרון כאשר נעה בן-ארצי הקריאה את הספדה בלוויה.
הזיכרון הכי חזק שלי הוא הביחד. אני זוכרת שנסעתי במכונית לעבודה ושמעתי את השירים העצובים ולא עצרתי את הדמעות. הסתכלתי בנהגים במכוניות לידי וראיתי את כאבם. הרגשתי את הייאוש שלי מתחבר לייאוש שלהם. הלכתי לכיכר. רציתי להרגיש את העצב הזה, לא נלחמתי בו. העצב המחבר הזה. חשבתי שמתוך החיבור הזה יצמח כוח חדש
– כוח שלא ייתן לרוע לנצח, שלא יעצור את התקווה.
שבוע לפני הרצח הייתי באירוע שבו נוכחו בני הזוג רבין. הם בדיוק חזרו מארצות הברית וסיפרו כיצד התקבלו שם
– באיזו חמימות. זו היתה תקופה של תקווה גדולה.
בעצרת במלאת 30 למותו, הסתכלתי מסביב וראיתי עוצמה. הרגשתי שהכל ימשיך, ששום דבר לא יעצור את התהליך - ואז באו הבחירות והליכוד עלה, ואני הבנתי שאני חיה בתוך בועה. אני מתחממת באור חברי החושבים כמוני אבל אנחנו המיעוט.
חבל.
אני מוכרחה לומר שאני די מופתעת מההתעלמות מהיום הזה, כאן, בישרא. האם קהו החושים עד כדי כך שליום הזה אין משמעות? אנשים ממשיכים לכתוב כאילו סתם יום רגיל.
תעצרו רגע.
כן התייחסו: אלכימאיש, אמזונה (ראיתי את הדמיון בשם הפוסט)
וסבסטיאן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
