הפרוייקט הכי גדול שעשיתי בחיי הוא לגדל את שלושת ילדי.

היום, יותר מתמיד, זה ברור לי.

הורות היא פרוייקט חיים והיא עוברת שלבים רבים. המעבר משלב לשלב הוא לא קל – פעם ראשונה שנותנים לילד ללכת לבד, לנסוע לבד באופניים, לחצות כביש, לנסוע באוטובוס לבד – כל שלב כזה משמעו שחרור החבל.

לתפישתי, תפקידנו כהורים הוא להכין את ילדינו לרגע השחרור האולטימטיבי – הרגע בו הם באמת פורשים כנפיים ועפים.

אני עומדת לפני הרגע הזה.

במוצאי שבת הילד שלי נוסע ללוס אנג'לס ללמוד. הוא עף, תרתי משמע....

האם הכנתי אותו כראוי? האם ארגז הכלים שלו מלא? 

אין אפשרות לדעת את התשובות לשאלות האלה מראש. אנחנו, כהורים, נותנים את מה שנראה לנו חשוב אבל אין לנו מושג מה הילדים שלנו בוחרים לקחת איתם לדרך.

אנחנו יכולים רק לקוות שהם הפנימו, הטמיעו.....

עצם הנסיעה שלו – ההתנתקות מהבית, המשפחה והחברים מראה, בעיני, על אומץ גדול ויש לו ביטחון מלא בהצלחתו.

ומה איתנו? אנחנו נותרים משפחה לא מלאה, כאשר הנוכחות החזקה שלו  תשאיר בור גדול.

אך יותר מזה – תמה תקופה.

כשהילדים שלנו קטנים אנחנו מתעצבנים על הזמן שהם גוזלים מאיתנו. על צרכינו אנו, הנדחקים לפינה.

אני בחרתי להקדיש 10 שנים לילדים שלי. מעולם לא היתה להם מטפלת. תמיד היתה אמא ואוכל של אמא וחיבוק של אמא והרבה הקשבה – בניגוד למה שהיה לי.

אני היום אומרת תודה על כל רגע שהיה לי איתם כי זה עבר כל כך מהר.

עם הנסיכה (שהיא בת 15) אני מבלה כמה שאני יכולה – בפעילויות משותפות, בשיחות – אני כל כך נהנית ממנה ונוצרת את הרגעים שלנו.

תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מתעצבנים על הילדים שלכם. תחבקו אותם ותשמחו על הזמן הזה שהם איתכם.

נכון – אפשר לנסוע ללוס אנג'לס אבל לא זה העניין. השוטף, הארוחות המשותפות, השיתוף, הנוכחות החזקה שלו – כבר לא יהיו.

הבן השני שלי בכה אתמול בלילה. רק בן 20 וכל כך מודע לזמן שעובר ולדברים שהיו ולא ישובו עוד.

קשה לי מאד.