מה הרגשת, ילד שלי, כשחזרת אחרי המפקד על השבועה הצה"לית? האם חשת את השרשרת הארוכה, הנקראת מורשת, שניצבת בדום מתוח מאחוריך ומצדיעה לך על ההמשכיות?
האם חשבת על הדוד שלך, אותו לא הכרת, שנקטע בדמי ימיו על כתף החרמון?
האם חשבת על סבא שלך שניצל מתאי הגזים ובא לחיות כאן בארץ של יהודים?
האם הקשבת היטב למילים של "מגש הכסף"?
האם שמעת את דברי מפקדת הבסיס על תחושה של זכות לשרת את מדינתך ולא רק חובה?
אני לא חושבת שעל כל אלה חשבת.
אחרי השיחה הקשה שהיתה לנו בשבת, הבנו שהערכים שהיינו בטוחים שינקת לא הופנמו בך היטב. זו מכה קשה עבורנו
– ההכרה שמילוי חובתך אינה מובנת מאליה עבורך.
אבל לאחר העימות הקשה וחזרתך לבסיס, דווקא נשמעת טוב ואמרת שהיה מעניין אתמול בירושלים.
הצבא היום עובד הרבה על פסיכולוגיה. זה מרתק לראות כיצד ילדים עוברים תהליך של התאקלמות למסגרת הצבאית ומהות השירות. היום, יחד עם תעודת חוגר יש מסמך ששמו "רוח צה"ל. כל נושא החינוך ואפילו טקס ההשבעה באמצע הטירונות
– יש בה אלמנט של יצירת גאווה, העלאת המוטיבציה.
אני לא יודעת מה עובר לך בראש, ילד שלי, אבל עכשיו, כשאתה יודע, מעל לכל ספק מהי דעתנו הנחרצת, אני מקווה שתאפשר לעצמך להירגע ואולי אפילו ליהנות משירותך הצבאי.
נ.ב.
מיד ראיתי אותך, חיימ'קה שלי
– אתה הכי גבוה בפלוגה והגבוהים הולכים בשורה הראשונה...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
