תקופת התיכון לא היתה, איך לומר, תקופת הזוהר שלי. בחוויה שלי, הייתי ילדה חסרת ביטחון שעדיין נאבקת על שייכות ומקום. זה כלל אינו משנה שאובייקטיבית, הייתי פעילה, היו לי חברים וגם חברות, הייתי המארגנת והמפיקה – גם בתיכון וגם בצופים. גם אהבתי ללכת לבית הספר – אהבתי ללמוד ואת המסגרת הספציפית הזו, עם מורים שאהבתי ועניין. אבל תמיד היתה הקבוצה הזאת, של אנשים מסויימים, שרציתי שיקבלו אותי לשורותיהם ואנחנו כבר יודעים כמה אכזריים ילדים יכולים להיות וכמה חזק הוא ריח ההשתדלות... כך שככל שהשתדלתי יותר, כך נדחיתי יותר. כך, בתחושתי.

לא שמרתי קשר עם אף אחד מימי התיכון. הצמיחה שלי החלה רק בצבא, שם נוצרו הקשרים המשמעותיים הראשונים שחלקם נמשכים עד היום. לפני שנה וחצי חידשתי דרך הפייסבוק קשר עם מי שהיתה חברה טובה שלי בתיכון וחיה שנים רבות בחו"ל. דרכה נפגשתי עם עוד שתי בנות שדווקא לא הייתי איתן אז בקשר מיוחד. מפה לשם, עלתה יוזמה של מישהו מהמחזור למפגש. הוא העלה את היוזמה לפייסבוק וחברתי, שתכננה ביקור מולדת דחפה אותי לתפוס יוזמה ולקדם את המפגש. כך יצא, שבשבת האחרונה, נפגשנו, כ- 30 בני מחזור אצלי בבית. אי אפשר לתאר את האוירה החמה והטובה שהיתה במפגש הזה. הנטייה היא לחשוב שאם במשך כל השנים לא נשמר קשר, סימן שזה לא ממש מעניין. חלק מהאנשים באו בחששות, לא מתוך התלהבות אמיתית ונשבו בקסם המפגש. תוך כדי וגם בימים שאחרי קיבלתי מיילים וטלפונים מרגשים ומפתיעים דווקא מהספקנים שהופתעו מעוצמת ההתרגשות שבמפגש. עשינו סבב שבו כל אחד סיפר מה הוא עושה, כמה ילדים, כמה "סיבובי" נישואין וכו'. אנשים התקהלו בקבצות משתנות ופטפטו וצחקו והעלו זכרונות. עברו כמעט 35 שנה מאז שסיימנו י"ב. אנחנו בשלב בחיים שבו כבר יש הרבה עשייה והישגים וכל מיני שטיקים ופוזות כבר מאחורינו.

מה שהיה כה מפתיע ומרגש מבחינתי היה לגלות את הפער הגדול בין התחושה האישית שלי לבין האופן שבו נתפסתי בעיני חבריי למחזור. “בכלל לא השתנית", “תמיד היית הרוח החיה" “מי היה יכול להרים פרוייקט כזה אם לא את"... אני לא מצליחה להירגע מזה, גם שבוע אחרי... רק בשביל זה היה שווה כל העניין – בשביל לסגור את המעגל הזה. אותה "קבוצה" ששאפתי להשתייך אליה, כלל אינה קבוצה. בסופו של דבר, כל אחד לעצמו, עם הבעיות והחששות שלו, והסובייקטיביות שלנו לגבי המקום שלנו היא ממש על תקן "סרטים" שאנחנו מכניסים לעצמנו לראש – בלי שום קשר למציאות.....

פתאום אלוהים נהיה נושא לשיחה. ככה זה בזמן אסון. פתאום "הוא" נכנס לתודעה. מטיילים חילונים לגמרי שנקלעו לצונאמי סיפרו שאמרו "שמע ישראל". למי נפנה בשעת צרה אם לא אליו? אבא של חבר נפטר בשבוע שעבר. אתאיסט מוחלט – אפילו פעם אחת לא פנה אליו, גם בזמן כאבים קשים. אך מאידך, שבוע לפני האסון חזה את הצונאמי – מתוך טשטוש דיבר על גלי ענק ואלפי הרוגים. אז מה תגידו על אלוהים? יאיר לפיד כתב השבוע על אלוהים: "…בגלל הרגעים האלה האדם ברא את האלוהים. כדי לפחד ממנו ברגע הראשון וכדי להאמין בו באחרון".

בשנות השמונים, אישה יפנית יצאה עם בעלה להפלגה על יאכטה. במהלך ההפלגה היא נהרגה. פרה נפלה עליה. באמצע האוקיינוס… הפרה נפלה ממטוס שהוביל פרות לארצות הברית. דלת המטען נפתחה והפרה נפלה בדיוק על היאכטה בלב האוקיינוס. תינוקת נהרגה מאישה שנפלה עליה בקפיצת התאבדות….

הנה התשובה: לכל אדם הזמן שלו ולא יעזור לו כלום. אתה יכול להיות בלב אסון ולהינצל ואתה יכול ללכת לתומך ברחוב ולמות. לכן אין טעם לחיות בחרדה – בין אם נדאג או לא, מה שצריך לקרות יקרה.

אך מה היה קורה אילו היינו יודעים שיש חיים אחרי המוות? שאחרי הסוף יש עוד – יש אינסוף?

בספר שאני קוראת עכשיו יש עולם ומלואו אחרי הסוף – עולם הסוף.

זהו עולם מרתק, אוטופי ובעיקר – אינסופי. איך אדם מתרגל לעובדה שאין לו סוף? תארו לכם עולם ללא הזדקנות, ללא חולי, ללא גבולות. זוהי מחשבה נעימה מאד. תוך כדי קריאה אני מוצאת את עצמי מרותקת לפוטנציאל האדיר שבעולם כזה. מפגשים עם אנשים מחיינו, מפגשים עם אנשים מההיסטוריה שתמיד חלמנו לפגוש (אני רוצה לפגוש את ליאונרדו דה וינצ'י, את מיכלאנג'לו, את באך, פרויד, את פרנק לויד רייט, את גיסי שלא הכרתי).

אבל תוך כדי מחשבה על עולם שכזה אני מתחילה להבחין בעייפות המתגנבת לתוך התלהבותי. כמה זמן אפשר להנות מהחיים (או מהמוות, במקרה הנדון). ההוכחה שאנשים רוצים לעצור מצויה גם בעולם הסוף – יש אפשרות להירדם לנצח. למה שמישהו ירצה לנצל הזדמנות כזו כאשר אינסוף לאפשרויותיו והוא אינו סובל מכל מחסור?