האם כל האנשים שם בחוץ הם יעילים כל הזמן? אני לא.

 למרות שאני באמת מאד אוהבת את החיים שלי - את העיסוקים השונים שלי, את המגוון, את אלמנט ההפתעה הקיים תמיד. באמת שאין רגע דל וכך אני אוהבת את זה. שיעמום יכול להרוג אותי. אבל יש לפעמים ימים שכאלה (ולפעמים, רחמנא לצלן, שבוע כזה), שאני רוצה להיעלם. לא רוצה למלא את חובותיי. לא רוצה להיות יעילה. רוצה שיניחו לי. לכל כיוון שאני מסתכלת – מישהו צריך ממני משהו, יש תהליך שדורש מהלך – יש כל-כך הרבה ערוצים בהם אני פועלת בו זמנית.

ועכשיו, נוסף לכל, שוב אין לי עוזרת. אולגה קרסה סופית. אז אתמול קרסתי גם אני וביליתי את היום החופשי שלי בבית, עם החרוזים שלי ועם הסרט "שמש נצחית בראש צלול" (שטשטש אותי עוד יותר…).

ב – 29 לינואר נשמעו קולות מחוץ לבית. חיילים רוסים. הגרמנים בינתיים נטשו את האיזור והרוסים חיפשו אחריהם. "אנחנו יהודים", צעקו. שוטר אחד, יהודי גם כן, סיפר להם שהמלחמה נגמרה.

הם חופשיים.

פעם היתה לי חברה. אחת. היא היתה כל עולמי. שרתנו יחד באותו בסיס והיא היתה החברה הכי טובה שלי. אל תשאלו אותי במה זה התבטא מצידה כי אני ממש לא זוכרת. אוכל רק לספר שמבחינתי זה אומר שהייתי מוכנה לעשות בשבילה הכל. הערצתי אותה. פשוט כך. היא השתחררה מהצבא שנה לפני והחלה ללמוד. גרה עם שותפה ללימודים והן הפכו חברות הכי טובות. גלגל שלישי זה לא תענוג אבל אני התחברתי גם עם השותפה שלה. לאחר הלימודים המשיך הקשר המשולש ואני הייתי הצלע החלשה. למרות זאת, המשכתי לתת את הנשמה. היא נסעה לחו"ל. אני נכנסתי להריון וגם השותפה. התקרבנו עוד. ילדנו בהפרש של חודשיים. ואז חזרה חברתנו ושוב מצאתי את עצמי קצת נדחקת. למרות זאת, הייתי לצידה בתקופות קשות – יום ולילה אם היה צורך, בנאמנות אין קץ. יום אחד (אני מקצרת), לפני 12 שנה בערך, לאחר חברות של 15 שנה, היא הודיעה לי בשיחת טלפון שהיא לא יכולה יותר להיות חברה שלי. זהו. בלי שום הסבר. לא הבנתי ולא עיכלתי. הרגשתי כאילו ברק היכה בי. חרב עלי עולמי. ממש הרגשתי כאילו ננטשתי על ידי אהוב. השותפה היתה אמפטית אך לא היתה מוכנה לתת שום אינפורמציה. התסכול שלי היה קשה מנשוא. מה הדבר הנוראי שעשיתי שגרם לכך שהיא תנתק איתי כל קשר וזאת אחרי כל מה שעשיתי בשבילה לאורך כל הדרך??? איזה פשע ביצעתי? זו היתה השאלה שהטרידה את מנוחתי.

בלי להגזים אני יכולה לומר שזה היה אחד האירועים הטראומטיים של חיי. תחושה קשה של נטישה, חוסר הערכה, בזבוז של אהבה ונתינה על מושא לא ראוי ועוד כהנה וכהנה תחושות. (תוך כדי כתיבה הבנתי שבינתיים חוויתי את אותן תחושות שוב…). אירוע זה היה אחד הקטליזטורים להתחיל טיפול פסיכולוגי. במהלך הטיפול הבנתי על עצמי כמה דברים חשובים. למשל, שאהבה יכולה להיות דבר חונק ומעיק מכיוון שהיא באה אז ממקום של חולשה וחיפשתי להתמלא דרכה. התובנות שלמדתי על החוויה הזאת הקפיצו אותי הרבה כיתות. כדברי המשורר – מה שלא הורג אותך, מחשל אותך – כך גם אני התחשלתי ולמדתי פרק חשוב ביחסי אנוש.

כמה שנים אחרי השיחה ההיא, היא התקשרה אלי וביקשה להיפגש. היתה בעיצומה של סדנא שבה צריכים לסגור דברים. היא רצתה להתנצל בפני ואני אמרתי לה רק מילה אחת – תודה. כי בזכות זה שהיא נטשה אותי, מצאתי את עצמי ואת ערכי. מאז יש לי יותר מחברה אחת. אין אף אחת שהיא כל עולמי. שתיים מחברותי הולכות איתי בערך 20 שנה והן אהובות ומיוחדות לי במיוחד (כן- את…).

אנחנו בקשר מדי פעם – מתראים לפעמים באירועים, טלפונים לפעמים – אם צריך משהו. לאחרונה היא נפרדה מבעלה ויצא לנו לדבר כמה פעמים שיחות שהן עמוקות יותר. יש כבר תשתית. זה קל מאד. אבל היום נסגר המעגל. היא הודתה לי על דברים שאמרתי לה בשבת. אמרה שעזרתי לה מאד. אולי ניפגש? הציעה ואני עניתי תשובה לא מחייבת, כפי שאני עושה במקרים בהם אני רוצה להיות מנומסת ולא מתחייבת… את רוצה? שאלה, ואז שאלתי אני: את מציעה לי חברות? כן, היא אמרה. אני מציעה לך חברות.

אני אחשוב על זה…..אמרתי…

לחיים יש חיים משל עצמם, בחיי….

הרבה התעסקות יש פה עם גיל בימים האחרונים…. כנראה שאני באמת מושפעת מיום הולדתי הקרב ובא… (בשבת, משה, בשבת…..) אבל נשבעת לכם שבתזמון מזהיר, ממש היום יש כתבה גדולה בעיתון שלי על מבוגרים שחוזרים למשחקי הילדות: תופסת, מחניים והשוס הגדול מכולם – אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח. אנשים במיטב שנותיהם מגיעים לגן מאיר בימי חמישי בערב כדי להשתולל על הדשא – רחוק ממסכי המחשב וממסכי הטלויזיה - ומרשים לעצמם להתנהג כמו ילדים.

זה פשוט נפלא בשבילי כי זה נותן לגיטימציה להרבה שטויות שאני עושה. אני, למשל, משחקת שבץ-נא, דומינו שקר, רמי והאהוב עלי מכולם – שש-בש. נהייתי אלופה בשש-בש בזכות המחשב. הייתי פעם יושבת שעות ומשחקת ומשכללת את הטקטיקות שלי. אני לא מדברת על סוליטייר כי זה משחק של זקנים. אתם יודעים למה הוא נקרא סוליטייר – כי הוא היה פעם משחק של זקנות עריריות. בנוסף לזה, אני גם מכורה לחרוזים. יחסית זו לא התמכרות מזיקה. אבל לא ידעתי שהפן היצירתי שלי סובל מחסך כה גדול….

המאמר נתמך במחקרים פסיכולוגיים כיאה לעיתון של אנשים חושבים ואקצר לכם – זה חשוב לתת לילד שבכם לפרוץ החוצה ואם זה כתוב בעיתון– אז כנראה שזה נכון…..