בטלפון מרגש שהשאיר אותי דומעת, אמרה לי הבוקר חברה אהובה "שתדעי לך שכל מה שקורה לך ביום הזה בא אך ורק מאהבה. אפילו השמש זורחת במיוחד לכבודך – בהפוגה חגיגית מהחורף". ואני חשבתי לעצמי, בעקבות הברכות שהחלו לזרום מהבוקר – האם אני ראויה לכל זה? לכל האהבה הזו? היום הזה, פעם בשנה, תשומת הלב המרוכזת הזו, שאני מקבלת ביום הולדתי, משאירה אותי מוצפת ונרגשת עד מאד.

לכבוד יום הולדתי, חזרתי לפוסט יום ההולדת של השנה שעברה. טוב לחזור אחורה לפעמים, לראות את הדרך שנעשתה. הנה, דיברתי על הרצון ללימודים והשבוע כבר סיימתי סמסטר. חולמת וגם מיישמת. יש בזה מן העידוד. בתחילת הפוסט אני מתארת יום של דכדוך לפני יום ההולדת וגם אתמול הרגשתי אותו הדבר.  אולי זו תבנית סטנדרטית? משהו שצריך לעבור?

ומה שלומי היום? היום אני שמחה. שמחה על מה שהיה וגם על מה שיהיה ובעיקר שמחה על מה שעכשיו. תקופה של שקט אחרי תקופה של סערה. התכנסות, התמקדות ביש ולא באין. טוב לי.

השנה, שנת 2007, היא שנה של סגירת מעגלים. זוהי גם שנה של העצמה. לכן הצטרפתי למעגל העצמה. (שתי ציפורים במכה...).  בתקופה האחרונה לא הייתי פנויה לענייני רוח ואני מרגישה שנכון לי עכשיו להתעמק אל תוכי. במפגשים הקבוצתיים מתקבלים מסרים ויש שיתוף ביו חברי הקבוצה וזה נעים ומחבק.

היום אני בת 48.  עדיין משתנה, מתפתחת, לא שוקדת על שמריי. לא מסתפקת, רוצה עוד. עוד לדעת, עוד לראות, עוד לעשות, עוד להרגיש, עוד לחוות. היום אני יודעת מה עושה לי טוב. עשייה עושה לי טוב. מספקת אותי, מאתגרת אותי. חברים עושים לי טוב  ולאחרונה חידוש – גם חברות. תמיד הייתי חברה של בנים ולא כל כך הסתדרתי עם בנות. דווקא לאחרונה יש לי פתאום חברות חדשות. גם נשים מחפשות את קרבתי וזה נעים לי. אולי זה  קשור לרכות של השנים האחרונות. אני מרשה לעצמי היום את הרכות הזאת, אני אמפטית יותר, סבלנית יותר לשמוע. מצליחה לעזור. זה מרגש אותי.

היום צפויים מפגשים עם אנשים אהובים וגם מסג' מפנק.

מחייכת אליכם ממרומי שנותיי.

תודה שאתם כאן.

איזה חמוד הבלון האדום כאן בצד....

האם יש קשר בין החשד לאונס של נשיאנו לבין מוצאו העדתי? לא הייתי מעלה זאת בדעתי. יש אנסים מכל המינים והצבעים וכולם חלאות באותה מידה. אם הנשיא החשוד היה אשכנזי, האם היה מתלונן על קיפוח? על נרדפות? אני לא חושבת.

על הפוסט שכתבתי בנושא, קיבלתי את התגובה הבאה:

ללא שם , 07:03 27/1/2007:

תשומת ליבך לכך שהוא פרסי ולא עירקי כפי שכתבת לעייל.

אני מרשה לעצמי לכתוב, לאחר שקראתי את כל תגובותייך עד כה, כי תגובותייך שזורות ב"גזענות של צדקת" ובהתנשאות.

 אין באמור לעייל בכדי להצדיק את מעשיו, שכפי הנראה בוצעו.

כמובן בעילום שם – גם מאשים וגם פחדן, זה הזן הדוחה במיוחד.

ובכן, מר ללא שם, להלן תגובתי לך :

1. אין שום חשיבות בעיני אם הוא פרסי או עירקי – לא כי אחד יותר טוב מהשני (מה שאתה אולי חושב) אלא כי זה ממש לא מעניין אותי ובעיקר – זה לא רלוונטי.
2. מי שרמז על קיפוח עדתי היה הנשיא עצמו. תמיד נוח להיתלות על הנושא הזה . וזה לא כאילו הוא באמת מקופח- הרי הוא הגיע למשרת הנשיא! לא עניין של מה בכך, תסכים איתי.
3. כדאי שתבדוק טוב טוב אצלך מה בדיוק מקפיץ אותך בנושא ולמה אתה מסתכל דרך עיניים מקופחות על העולם.

באופן מפתיע לא קרעתי את העיר השבוע. גם לא נפגשתי עם חברים. מתוך בחירה. אולי זה קשור למקום השקט בו אני נמצאת בתקופה זו. התכנסתי בתוך ביתי, ביליתי זמן איכות עם ילדיי, קראתי, גלשתי וכל זאת ללא נקיפות מצפון, לשם שינוי... יש משהו חיובי בחופש הזה וגם במרחק הפיזי, שגורם להעריך את הדברים שנלקחים כמובנים מאליהם ביום יום. אפילו השיחות, השיתוף בכל דבר קטן.

אתמול, לסיום, הלכתי למסיבת יום הולדת והיה כיף לרקוד ולפגוש אנשים מהעבר הרחוק. מישהו שלא ראיתי מאז גיל 17 כל כך שמח לראותי וגילה לי שהייתי הפנטזיה שלו אז. זה מרגש, אפילו אחרי 30 שנה, לדעת שהיית הפנטזיה הסודית של מישהו ולך לא היה מושג ובכלל היית חברה של חבר שלו!

חוץ מזה, השבוע נגמר הסמסטר הראשון – כאילו רק אתמול התחיל ועל העבודה הראשונה שהגשתי אחרי שנים רבות קיבלתי 90 (!!) ולפני עוד עבודה גדולה יותר וגם מבחן וגם קורס עזרה ראשונה במהלך חופשת הסמסטר – שזה לבלות חמישה ימים, שמונה שעות ביום עם בובה מתנפחת שמתרגלים עליה הנשמה מלאכותית. מלבב....

אז מחר לפנות בוקר אב הבית חוזר והחיים ישובו למסלולם. טוב, לא בדיוק – שבוע מלא אירועים לפנינו.

שבת נפלאה שתהיה!

לפעמים מישהו כותב באופן כה מדויק את מה שאני מרגישה, כמו סימה קדמון בידיעות האחרונות, היום, שבא לי למצוא את הבית שלה ולהביא לה פרחים כדי להודות לה על כך שהיא מהווה לי (ובטח לעוד הרבה אנשים) פה.

על הביזיון היא כתבה היום, על איך זה שלא נמצאו אתמול 90 חברי כנסת שחושבים שמן הראוי שאדם שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום, שסעיפי האישום נגדו מעוררים פלצות, לא ימשיך לשבת אפילו רגע אחד נוסף על כסאו רם המעלה.

"את החרפה של הלילה הזה, שבו ישן בבית הנשיא אדם המואשם באונס, אי אפשר יהיה למחוק. את ביזיון השעות שחלפו בלי שהמדינה דאגה להקיא מקרבה סמל לאומי שסרח, לא ניתן לתרץ. אין שום סיבה להמתין עד שקצב יחליט להשעות את עצמו, והבחירה בנבצרות זמני אינה יכולה להיוותר בידיו של הנשיא. כי מי שמואשם באונס (ולא אינוס ולא אינוסצ'יק), עמדתו, דעתו, החלטתו אינה רלוונטית."

הערה נמסר שח"כ זהבה גלאון אספה 27 חתימות בעד הדחתו של הנשיא. רק 27? אלוהים אדירים! מי האנשים האלה שיושבים שם. חלקן נשים, כמו קולט אביטל שאמרה שאי אפשר להכריח אדם להתפטר ושהוא מספיק מבוגר...... הייתכן? הדעת לא סובלת את העיוות הזה. את הבלבול הנורמטיבי שנוצר כאן. האם יש דרך חזרה? לאמות מוסר תקינות? מי יחזיר אותנו לדרך הישר?

דיסקליימר עבור הקורא לאופרד:

כל אדם רשאי להילחם על צדקתו ואינו אשם עד שהרשע אבל את מלחמתו, עליו לעשות מחוץ לבית הנשיא.