יש כאילו יגידו "מה העניין? סתם עוד יום...” יש שיגידו "זה לא קשור אלינו". אחרים יאמרו - “לנו יש רק ראש שנה יהודי" אבל אני אומרת לכם שיש משהו בתאריך הזה – הראשון לראשון – משהו חדש ונקי, כמו דף ראשון במחברת חדשה בתחילת שנת הלימודים. כל האפשרויות פתוחות ואנחנו לא יודעים במה הוא יתמלא: אילו תובנות, אילו מחיקות ואילו סימני חיים.
עבורי זהו גם חודש יום הולדת אז זוהי התחדשות רבת רבדים.
כדי לחגוג את היום הסמלי הזה, הלכתי הבוקר למפגש רוחני ונדהמתי לגלות כמה דברים בסיסיים שכחתי – דברים שנתתי להם לחמוק מתחת לראדאר המודעות היומיומית.
המנחה דיברה על מאמץ. היא הזכירה לי שכשהדברים זורמים, אין מאמץ. כדי שהעיפרון יכתוב, לא צריך ללחוץ חזק (אז הוא עלול להישבר). צריך ללחוץ הכי מעט שנחוץ כדי לעשות קו. זה הכל. לא יותר. לא צריך להחזיק שרירים מיותרים – זה גורם לצבירת מתח בגוף! הבעייה היא שאנחנו לא מרגישים שאנחנו לוחצים. לפעמים, בשיעור פילאטיס, המורה "מסדרת" אותי ופתאום אני מרגישה שקט מדהים בגוף – שקט שגורם לי לא לרצות כלל לזוז! פתאום אני מבינה שאני לא צריכה "לעשות" כלום עם הגוף כדי להרפות. זה קורה מאי עשייה. זהו דבר מאד קשה לקליטה וקבלה אצל אנשים (שזה רובנו) שלחוסר עשייה יש עבורם קונוטציה שלילית. עובדה שכולם אוהבים להיות מאד עסוקים כל הזמן והיחס שלנו לאנשים שלא עובדים מבחירה מלווה בהרמת גבה וביקורת. ככה זה – חונכנו ליצרנות ואנחנו מרגישים מחוייבות תמידית להצדיק את קיומנו בעולם הזה.
הבעייה היא שהעשייה, לרוב, באה על חשבון ההוויה. כאמור – לא מספיק להיות. צריך גם לעשות ומרוב עשייה אנחנו מזניחים את ההווייה – את הזמן של בין לבין – את הזמן השקט, של אי עשייה, אי מחשבה – של מנוחה. האם אפשר לסגור את ברז המחשבות? כמעט בלתי אפשרי. זה קורה בתוך הראש שלנו אבל אין לנו שליטה על זה. אנחנו חוששים ממה יהיה, מתרפקים על מה שהיה ובינתיים – החיים עוברים! מתי אנחנו חווים אושר? מתי אנחנו מרגישים נפלא? באותם רגעים בהם אנחנו מחוברים לכאן ועכשיו - באותם פעילויות בהן הריכוז שלנו הוא מוחלט – בסקס, בספורט – בכל פעילות שמנתקת אותנו מהשטף המחשבתי.
חוץ מזה, שכחתי את הדבר הכי חשוב – אני לא לבד. כמו שהמנחה אמרה – הזוגיות היחידה שהיא נצחית היא זו עם היקום. כשאנחנו זוכרים את זה, תמיד אפשר לבקש עזרה ולהיות פחות לחוצים כי היקום יתגייס לעזרה.
אז היום הזה – 1.1.11 הוא היום הראשון של העשור הקרוב. הוא הזדמנות להתחלות חדשות, לאיתחול מחדש, לתיקון עיוותים ולאימוץ מחדש של תובנות ישנות. המשימה שלי לשנה הקרובה: ללחוץ הרבה פחות על העיפרון ולזכור שיש מי ששומר עלי.
שנה מצויינת לכולם!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
