רק עוד רגע – לפני שהגיגי אוקטובר ייעלמו לבלי שוב – עוד יום של חסד. לא בא לי על הלובן הזה עדיין.

חדי העין ביניכם אולי הבחינו שהקאונטר שלי מתקרב מאד למספר הבדיוני 20,000. אני מסתכלת עליו בהתפעלות, תוך ניסיון להפנים את העובדה שהרבה עיניים קוראות את הדברים שאני כותבת כאן. לפי הערכתי, האירוע החגיגי יתרחש ביום ד' שהוא היום בו אני טסה ללונדון וכנראה שלא תהיה לי גישה למחשב וגם אם כן, זה יהיה באנגלית…. אז מסיבה כנראה לא תהיה....

כן, לונדון מחכה לי ואני לה. מזמן לא הייתי ואני מצפה לשקוע בשקט שעוטף אותי כאשר אני נבלעת בכרך בגדול – ללא טלפון סלולרי, ללא התחייבויות – נעלמת.

אני אוהבת את החוויה הזו של התגלית – כאשר נוצר המפגש הזה ביני לבין הגילוי ואני מרגישה אותו מהדהד בתוכי. יודעת שהוא נכון לי - במובן הכי עמוק, הכי פנימי. אמת חדשה שאני מאמצת אל חיקי, מכילה בתוכי. חיבור של אלמנטים שמסתובבים לי בראש בערוצים נפרדים – חיים את חייהם האוטונומיים – ופתאום נוצר קשר ביניהם והקשר הזה מתרחש רק בתוכי – זה אינו קשר אוניברסלי חיוני. אני יצרתי אותו במבנה המיוחד רק לי. אולי אף אחד אחר לא רואה אותו. אבל אצלי הוא הופך מיד לאמת. אני יכולה לראות בדמיוני את אלפי החוטים המקשרים את המרכיבים השונים של תודעתי והווייתי וכל אחד ואחד מהם גורם לי שמחה. החוטים ההקשריים האלה כנראה גורמים לי לחוש שיש איזה סדר בבלגאן – שיש קשר בין החלקים השונים המרכיבים אותי ובכל פעם שנוצר חיבור חדש, עוד חלק בפאזל של התודעה המתפתחת מגיע אל יעדו.

בשבילי סקרנות היא הביטוי לעניין שיש לי בעולם. לא רק לגבי אנשים – לגבי תחומים שונים ורבים. הרבה מאד דברים מעניינים אותי – לעומק. יש אינספור דברים שהייתי רוצה ללמוד ולהתעמק בהם. אך ללא ספק, הכי מעניינים אותי בני אדם. האם אתם חושבים שכל מי שנמצא כאן ניחן בתכונה הזאת? מה גורם לנו להעביר שעות בקריאת בלוגים של חברים? האם זה מתוך עניין אמיתי בזולת? אני לא חושבת שכולם ניחנים באהבה הזאת אבל אני חושבת שאפשר להבחין באלו שכן. הם שואלים שאלות. הם מתערבבים עם אחרים. הם לא שומרים על שתיקה מכיוון שקריאה שקטה היא פאסיבית ולא מחייבת מגע. כאשר נוצר מגע אתה צריך לתת גם מעצמך וזה כרוך במאמץ שאנו מוכנים להשקיע רק בדברים שמעניינים אותנו. לכן יש כל-כך הרבה קוראים דוממים. יצר המציצנות בוער בהם אבל הם רוצים להישאר בחוץ.

אני תמיד מחפשת מגע.  אני משתוקקת למגע. אם לא נוצר מגע אני מאבדת עניין.  המפגש עם אדם שמעורר את סקרנותי מפעים ומרגש אותו בכל פעם מחדש. אני רוצה לדעת עליו הכל. לא יכולה לשאת את התחושה שהוא עבר חיים שלמים שלא הייתי שותפה להם ובשאלות שאני שואלת אני מנסה להשלים את החסר.

חוט התשוקה מחובר למין אך עכשיו הוא מחובר חיבור נוסף – לסקרנות. שניהם חיים זה לצד זה כבר שנים ולא ידעו עד כמה הם קשורים.

אחרי השיחה הקשה שהיתה לנו בשבת, הבנו שהערכים שהיינו בטוחים שינקת לא הופנמו בך היטב. זו מכה קשה עבורנו – ההכרה שמילוי חובתך אינה מובנת מאליה עבורך.

הצבא היום עובד הרבה על פסיכולוגיה. זה מרתק לראות כיצד ילדים עוברים תהליך של התאקלמות למסגרת הצבאית ומהות השירות. היום, יחד עם תעודת חוגר יש מסמך ששמו "רוח צה"ל. כל נושא החינוך ואפילו טקס ההשבעה באמצע הטירונות – יש בה אלמנט של יצירת גאווה, העלאת המוטיבציה.

מיד ראיתי אותך, חיימ'קה שלי – אתה הכי גבוה בפלוגה והגבוהים הולכים בשורה הראשונה...

הזיכרון הכי חזק שלי הוא הביחד. אני זוכרת שנסעתי במכונית לעבודה ושמעתי את השירים העצובים ולא עצרתי את הדמעות. הסתכלתי בנהגים במכוניות לידי וראיתי את כאבם. הרגשתי את הייאוש שלי מתחבר לייאוש שלהם. הלכתי לכיכר. רציתי להרגיש את העצב הזה, לא נלחמתי בו. העצב המחבר הזה. חשבתי שמתוך החיבור הזה יצמח כוח חדש – כוח שלא ייתן לרוע לנצח, שלא יעצור את התקווה.

שבוע לפני הרצח הייתי באירוע שבו נוכחו בני הזוג רבין. הם בדיוק חזרו מארצות הברית וסיפרו כיצד התקבלו שם – באיזו חמימות. זו היתה תקופה של תקווה גדולה.

כן התייחסו: אלכימאיש, אמזונה (ראיתי את הדמיון בשם הפוסט)  וסבסטיאן.