מפה לשם, כבר עברה שנה מאד שחיימ'קה התגייס לצבא ובשבוע שעבר, לראשונה, הזמין אותנו לבקר אותו בבסיס. עקב מיקומו הבעייתי וגם עקב העובדה שהאוטובוס המגיע לשם הוא ממוגן – כלל לא עלה בדעתי שיש מקום לביקורי הורים במקום זה. אך מסתבר שכן..... ובכן, האוטו שלנו ממש לא ממוגן אך יצאנו לדרכנו, עם אוטו מלא סירים ושניצלים חמימים – הכל לפי הזמנה – ושמנו פעמניו לעבר הררי החושך שמצפון לירושלים.

מה אגיד לכם, עד הכניסה לירושלים הרגשתי מצויין. היתה שמש נעימה ושירים כייפים ברדיו... מהכניסה לעיר פנינו צפונה על דרך בגין עד סופו בשכונת פסגת זאב. כאילו לא די בחור הזה – עברנו גם אותו והשארנו את הבירה הקדושה מאחורינו. ומה מלפנינו? מחסום חזמה. להיכנס לשם אין בעייה.... החל מרגע זה – עולם אחר. רוב המכוניות עם מספרי רישוי כחולים של הרשות. הרבה מרצדסים ומוניות צהובות. פה ושם גם מספרי צהובים (יש – אנחנו לא לבד). אוטוסטרדה של ממש יש שם – וזה טוב, כי זה לא ממש כביש ל – sightseeing.... אתה רוצה להגיע ויפה שעה קודם... שלטים עם שמות מוכרים: פסגות, עלי, צומת תפוח והיעד שלנו – בית אל.  רק 20 ק"מ מירושלים אבל מרחק שנות אור. הנוף קשה – אדמת טרשים נוקשה וצחיחה – בקושי עצי זית גדלים שם. אדמה קשה כמו האנשים שחיים עליה.

הבסיס הוא בסיס צבאי סטנדרטי למדי ולאחר ארוחת צהריים משפחתית על שולחן פיקניק – קיבלנו סיור מקיף של המחנה. אותו ריח ליזול בשירותים, אותן ארוניות בדיוק כמו לפני 25 שנה  אבל למי היתה אז טלויזיה בחדר..... "כאן פגעו הכדורים מהירי שירו עלינו ביום הראשון שלי בבסיס " (ממש על קיר הבניין בו הוא עובד....) וכאן, מעבר לחומה – רמאללה. זו האנטנה של המוקעטה וזה הבניין של ג'אוואל – הרשת הסלולרית שלהם.....

אמרו לי שמחירי הדירות ברמאללה גבוהים יותר מאשר בירושלים! אני צפיתי על שכונת מגורים – בתי דירות גבוהים ומערביים למדי. כביש ראשי רחב. אבל לאן הם נוסעים לטייל בשבת?

תחושת הקלה לאחר המעבר במחסום בדרך חזרה לירושלים והרגשה כמו בחזרה מסיני... אבל הפעם הראשונה הכי קשה – בטוח שניסע אליו שוב....

האמנות שוב שולטת במתחם תחנת הכוח של רידינג. הלכתי. זאת למרות שהכתבות המקדימות כבר בישרו אכזבה ואכן כך היה. מאכזב. כפי שכתבתי בשנה שעברה – יש משהו מרגש באירוע אמנות המביא כל כך הרבה קהל. ניתן לראות זאת כהזדמנות יוצאת מן הכלל כדי להגיע לאנשים שאינם צרכני אמנות באופן קבוע – כדי להציג אמנות איכותית אך ידידותית. כך היה בשנה שעברה – מיצגים ועבודות מרשימות ומרגשות.

השנה בחרו אוצר שהוא גם אמן וגם מורה לאמנות. הוא בחר בנושא "כוח". אין מיצגים. יש הרבה צילום, וידאו ופיסול. ראיתי גם ציור אחד. הסך הכל של העבודות מכניס לאי שקט. עוד פעם ערבים, ג'יפ מנוקב כדוקרים, בית הרוס, צעקות, אלימות – די כבר לדחף את זה לפרצוף. זה לא מרגש אותי. זה מייגע כבר. הרבה פחות אנשים משנה שעברה – אולי בגלל מזג האויר. חבל. המקום מדהים והפוטנציאל לא מומש.

מחוץ לתחנה, במתחם שמסביב, יש ניסיון ליצוא אוירה של פסטיבל אבל הרמה ירודה מאד.

ובכל זאת, עבודה אחת שכן הרשימה אותי (לא יודעת מי האמן) - שנדלייר שה"קישוטים" שלו הם רובים ותרמילי כדורים.

אני התחלתי לבשל רק כשהתחתנתי. זה בגלל שרק אז עזבתי את הבית של אמא שלי, ששם לא היה מצב לבשל בגלל האופי הכפייתי אובססיבי שלה – ששחט כל טיפת יצירתיות מול החובה לעשות הכל בדרך ה"נכונה" – ז"א – בדרך שלה....

לנישואיי הגעתי מלאת החלטות לגבי הדרך שבה אעשה דברים – בדיוק ההיפך ממנה. שתבינו, הפעם הראשונה בה ראיתי ערימה של שניצלים היה בבית של החבר שהיה לי בגיל 18. עד אז היכרתי רק שניצל אחד בכל צלחת. לא שהיינו רעבים, חלילה, אבל לא היה עודף כדי שלא יצטרכו לזרוק, טפו טפו..

אני תמיד מבשלת יותר. א. בגלל שהרבה פעמים ילדיי מביאים חברים/חברה ויש לי סיפוק עצום מהעובדה שיש מספיק אוכל. ב. כי שאריות מהמקרר מהוות כר נרחב ליצירתיות וערבובים חדשים.

בגלל אהבתי לעניין, כבר 25 שנה שאני אוספת מתכונים. גם ספרי בישול, גם גוזרת מהעיתון וגם אוספת מחברות. הרבה לפני עידן האינטרנט חיפשתי אחרי דרך התיוק האולטימטיבית – לפי אינדקס, בכרטיסיות, בקלסר, מילות מפתח וכו'. כל פרוייקט כזה נשאר בלתי גמור והמגירות המשיכו להתמלא. רק פנקס אחד קטן בעטיפה קשיחה, המלווה אותי כל הדרך, עדיין משמש אותי כי בו יש את המתכונים של חמותי, דודה שלי ושל חברות עם מתכונים שאכן השתמשתי בהם.

כל הנושא הזה עלה בגלל שביום כיפור נתקלתי במתכון שנראה לי מדליק ולשם שינוי גם הכנתי אותו!! סוג של עוגת עוגיות – משו משו ופתאום עלה בדעתי שקפאתי על שמריי ואני בעצם תקועה  מבחינה קולינרית – יש לי כמה תבשילי "הבית" שכולם אוהבים ואותם אני מכינה בקביעות. הילדים שלי אפילו רוצים שהספגטי בולונייז יהיה ביום קבוע. אבל פתאום קלטתי שאני לא מנסה מתכונים חדשים. אולי הסוד הוא להכין מיד. לא להחביא במגירה ולשכוח מזה. ראיתי מתכון מפתה של נירה רוסו בסוף השבוע שעשה לי חשק....

אבל בינתיים – המתכון שהצליח לי (אין צורך להפעיל אפילו מיקסר!):

חיתוכיות בריאות

בצק:

1 חב' מרגרינה בטעם חמאה

2 כוסות קמח תופח

4 כפות אבקת סוכר

להמיס מרגרינה. לערבב בנפרד קמח ואבקת סוכר. לאחר שהמרגרינה מומסת – לשפוך לתוך הסיר את תערובת הקמח ולערבב מעל האש במהירות כחצי דקה. לשטח עם כף בתוך תבנית בגודל 30X22 ולשים בתנור לרבע שעה ב – 180 מעלות. אחרי רבע שעה להוציא מהתנור אך לא לכבות.

שכבת עליונה:

1+1/3 כוס גרנולה

3/4 כוס פתיתי קוקוס

3/4 כוס צימוקים (לא חובה)

1/2 כוס שומשום

2/3 כוס סוכר

לערבב חומרים יבשים ובנפרד לערבב:

1/3 כוס סילאן (דבש תמרים)

2 ביצים

לערבב את תערובת הביצים עם תערובת הגרנולה ולשטח על הבצק שהצטנן מעט. להחזיר לתנור למשך 20 דקות.

לפני החיתוך עדיף לשים את העוגה במקרר למשך שעה.

ניתן לשמור את החיתוכיות בפריזר עד חודש.

בתיאבון

לאחר צפייה בסרט "הוכחה", עלה בדעתי שהעולם, בעצם, מחולק לשניים: לאלה שעבורם, מה שלא ניתן להוכחה אינו קיים, ומאידך, לקבוצה הולכת וגדלה של אנשים שההוכחה היחידה שלה הם זקוקים היא סוג של תחושת בטן, אינטואיציה, אם תרצו.

כל,כך הרבה דברים לא ניתנים להוכחה ובכל זאת הם קיימים (או שמא גם זה עשוי להיות נושא לויכוח). מאידך, התעלומה הגדולה באמת קשורה להוא - זה שיושב שם למעלה.... מי יוכיח שהוא קיים? ובכל זאת, רוב אוכלוסיית כדור הארץ מאמינים בו.

מ.ש.ל.

נ.ב.

לכו לסרט. הוא מרתק. אבל אני לא מבינה את הקשר בין המשפט המופיע על הפרסומת לסרט: "הסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא לקחת סיכון". פשוט לא הצלחתי לחבר את המשפט לסרט. אם מישהו חכם יוכל להסביר לי - אודה מקרב לב.

ושבוע נפלא לכולם.