תקופת התיכון לא היתה, איך לומר, תקופת הזוהר שלי. בחוויה שלי, הייתי ילדה חסרת ביטחון שעדיין נאבקת על שייכות ומקום. זה כלל אינו משנה שאובייקטיבית, הייתי פעילה, היו לי חברים וגם חברות, הייתי המארגנת והמפיקה – גם בתיכון וגם בצופים. גם אהבתי ללכת לבית הספר – אהבתי ללמוד ואת המסגרת הספציפית הזו, עם מורים שאהבתי ועניין. אבל תמיד היתה הקבוצה הזאת, של אנשים מסויימים, שרציתי שיקבלו אותי לשורותיהם ואנחנו כבר יודעים כמה אכזריים ילדים יכולים להיות וכמה חזק הוא ריח ההשתדלות... כך שככל שהשתדלתי יותר, כך נדחיתי יותר. כך, בתחושתי.

לא שמרתי קשר עם אף אחד מימי התיכון. הצמיחה שלי החלה רק בצבא, שם נוצרו הקשרים המשמעותיים הראשונים שחלקם נמשכים עד היום. לפני שנה וחצי חידשתי דרך הפייסבוק קשר עם מי שהיתה חברה טובה שלי בתיכון וחיה שנים רבות בחו"ל. דרכה נפגשתי עם עוד שתי בנות שדווקא לא הייתי איתן אז בקשר מיוחד. מפה לשם, עלתה יוזמה של מישהו מהמחזור למפגש. הוא העלה את היוזמה לפייסבוק וחברתי, שתכננה ביקור מולדת דחפה אותי לתפוס יוזמה ולקדם את המפגש. כך יצא, שבשבת האחרונה, נפגשנו, כ- 30 בני מחזור אצלי בבית. אי אפשר לתאר את האוירה החמה והטובה שהיתה במפגש הזה. הנטייה היא לחשוב שאם במשך כל השנים לא נשמר קשר, סימן שזה לא ממש מעניין. חלק מהאנשים באו בחששות, לא מתוך התלהבות אמיתית ונשבו בקסם המפגש. תוך כדי וגם בימים שאחרי קיבלתי מיילים וטלפונים מרגשים ומפתיעים דווקא מהספקנים שהופתעו מעוצמת ההתרגשות שבמפגש. עשינו סבב שבו כל אחד סיפר מה הוא עושה, כמה ילדים, כמה "סיבובי" נישואין וכו'. אנשים התקהלו בקבצות משתנות ופטפטו וצחקו והעלו זכרונות. עברו כמעט 35 שנה מאז שסיימנו י"ב. אנחנו בשלב בחיים שבו כבר יש הרבה עשייה והישגים וכל מיני שטיקים ופוזות כבר מאחורינו.

מה שהיה כה מפתיע ומרגש מבחינתי היה לגלות את הפער הגדול בין התחושה האישית שלי לבין האופן שבו נתפסתי בעיני חבריי למחזור. “בכלל לא השתנית", “תמיד היית הרוח החיה" “מי היה יכול להרים פרוייקט כזה אם לא את"... אני לא מצליחה להירגע מזה, גם שבוע אחרי... רק בשביל זה היה שווה כל העניין – בשביל לסגור את המעגל הזה. אותה "קבוצה" ששאפתי להשתייך אליה, כלל אינה קבוצה. בסופו של דבר, כל אחד לעצמו, עם הבעיות והחששות שלו, והסובייקטיביות שלנו לגבי המקום שלנו היא ממש על תקן "סרטים" שאנחנו מכניסים לעצמנו לראש – בלי שום קשר למציאות.....