ככל שאני חושבת על זה, זה פשוט לא ייאמן שלא הייתי מודעת כלל לאתר הזה עד לפני חודש בערך. עולם שלם ועשיר התקיים תחת אפי ללא ידיעתי!! עולם זה מתחלק לכמה סוגים: יש את הבלוגים בסגנון: "קמתי, התרחצתי, שלחתי את הילדים לבית –הספר וכו'. יש את היפהפיים –שמעצביהם יושבים בוודאי שעות בחיפושים אחרי אימאג'ים ראויים וסלוגנים שנונים. יש את המתבגרים – שהם נראים לי השולטים ויש את המהגגים. זה יפה שכל אחד יכול למצוא לו מקום.

הדבר המדהים ביותר בתופעה הזו הוא שהוא מפתח את יכולת ההקשבה שלנו. בסיטואציה של קריאת בלוג – אנחנו מרוכזים לחלוטין בדברי האחר – קוראים שוב אם יש צורך כדי שנוכל להגיב בצורה ראויה.

חוק חברתי יפה שפועל כאן זה שככל שתשקיע יותר, כך תרוויח יותר! הגבת, יגיבו גם אליך. תחשבו אם זה כך בחיים… הרבה פעמים ההשקעה היא חד-צדדית! כאן אנשים יוצאים מגדרם כדי לתת תשומת לב לאחרים. ובחיים…?

עוד דבר מקסים: הכתיבה בבלוג מחדדת את ההסתכלות שלנו על החיים. גם אירועים טריוויאלים מקבלים משמעות – סיבוב בקניון, רופא שיניים (בקרוב), הדרך מפה לשם – פתאום אנחנו משקיעים מחשבה בפרטים הקטנים שמרכיבים כל אירוע ועושים אותו ראוי לפוסט. כך אנו חווים יותר לעמוק את החוויות שאנו עוברים.

מישהו יקרא את זה – מישהו יזדהה ויגיב. מקסים!!

ומה בעניין הרחבת מעגל החברים? פתאום יש המון חברים חדשים. שמתי לב שיש חברים מ"בחוץ" שחיים יחד גם כאן. יש שהפכו וירטואלי לריאלי - שוב - יש ויש. בתור פריקית של בני אדם - זה גן עדן בשבילי...

בשבילי ריקוד זה צורך נפשי. אני יכולה להמריא לגבהים של אושר כשאני רוקדת. קראתי באיזה מקום: תאהבי כאילו אף פעם לא נפגעת , תרקדי כאילו אף אחד לא רואה אותך.

לשמחתי, חבר טוב שלי פתח מועדון ויש לי גם מקום שמנגן מוסיקה שאני מתחברת אליה ואני הולכת לשם לעיתים עם אילת חברתי היקרה. הבעל שלי ממש לא אוהב לרקוד ...

רוב האוכלוסיה הפוקדת את המקום צעירה מאיתנו בהרבה וזה מוזר – כי בתוכי אני מרגישה בדיוק כמוהם ואני תוהה איך אני נראית בעיניהם... הפחד הזה מלהראות פתטית... פעם, כשיצאתי משם, יצא איתי בחור צעיר שאמר לי- "ראיתי איך את רוקדת – כל הכבוד לך!" למה הוא התכוון? יחסית לגילך?  על מה כל הכבוד לי? בשבוע שעבר ראיתי שאני יותר חתיכה מרוב הצעירות שהיו שם אז מה אם יש לי כמה קמטוטים....

רונן, מותיקי הצוות, רקדן מדהים וגיי מוצהר אומר שהבשלות שלנו היא רק לטובתנו... איזה כיף לקבל מחמאות מגייז.

אני מספרת את זה כי היום התחלתי את הבוקר בריקוד סוער אל מול המראה בחדר השינה – שמתי שיר שאני אוהבת בפול ווליום ורקדתי בטירוף.

התחלה טובה ליום.

2. היי ערה לסימנים – הם נמצאים בכל מקום.

6. מה שלא צריך לקרות – לא יקרה..

7. תמיד תביאי את עצמך – אל תהיי תגובה.

לפני 6 שנים התוודעתי לספר "הנבואה השמימית". בת-דודה שלי שמעה אותי אומרת ששום דבר לא מקרי בחיים ואמרה שאני חייבת לקרוא את הספר הזה. מאז, תמיד שמספרים לי על ספר, אני קוראת אותו מתוך אמונה שכנראה יש בו משהו בשבילי. אבל לא רק זה. התחלתי לסמוך על תחושות הבטן שלי. כשאני מרגישה שמשהו נכון לי, אני הולכת על זה. בעיקר בעבודה שלי (יש לי עסק משלי) וכל פעם שזה מצליח, אני מתחזקת עוד יותר. כך גם עם אנשים חדשים שאני פוגשת - יש לפעמים את הקליק הזה שגורם לי לחשוב שזהו מפגש בעל ערך ובעתיד אגלה מהו. אני נורא אוהבת לפגוש אנשים. פעם ממש לא הייתי כזאת. הייתי חסרת ביטחון ותמיד הייתי בעמדת תגובה. זהו מקום כל כך חלש בו אתה נותן את הכוח שלך לאחר – אמא שלי, אבא שלי, לפעמים גם הבעל שלי וכל מיני אנשים שניקרו בדרכי.

אני רוצה להציע לכם דימוי מקסים ששמעתי לאחרונה: דמיינו שיש סביבנו בועה של אור שמקיפה את כל אחד מאיתנו. זוהי בועה שקופה וצלולה המקרינה את האור שלנו למרחקים. ישנם אנשים בחיינו שמשפריצים בוץ על הבועה שלנו. אנחנו מרגישים אותם – איך בנוכחותם האנרגיות שלנו צונחות, איך אנחנו מאבדים גובה וכוח, איך הם מרוקנים אותנו, סוגרים עלינו. אלה האנשים שלא טובים לנו. לעומתם, יש אנשים שבחברתם אנחנו כאילו נטענים, צומחים, פורחים, מלבלבים, שמחים יותר, מרגישים אנשים טובים יותר…

לא כל כך ידעתי מה אני הולכת לכתוב ומפתיע אותי מה שכתבתי – אבל כנראה שכך זה צריך להיות ואנחנו לקראת השנה החדשה (פוסט בפני עצמו) ואולי זו הזדמנות לחשוב גם על הדברים האלה.

אשמח לשמוע על חוקי יסוד שלכם. אני תמיד מאמצת עצות טובות!

לאחר קבלת פנים חמה ומעודדת נהיה מאד שקט כאן… האם יש שם מישהו?????? הלו????

כבר אמרו עלי הרבה אבל מעולם לא אמרו שאני משעממת!!!! אז תגיבו קצת כי, אתם יודעים, זה הדלק ובמיוחד בהתחלה – כל היום חיכיתי לראות את התגובות ואין תגובות……