כן, כפי שהזכרתי בפוסט הקודם - השבוע חגג הבלוג שלי חמש שנים.

נכון שהוא לא כל כך פעיל בשנה האחרונה אבל עדיין רשומים 50 חברים המקבלים עידכונים והרבה מהם הולכים איתי כל הדרך.

חודש לפני יום הולדתי ה- 45 פתחתי את הבלוג הזה. הוא התחיל כבלוג בכייני, עבר להיות בלוג הרהורי וגם קצת חוייתי ועם הזמן ירד הצורך שלי לכתוב הגיגים אישיים.

בכותרת של ישרא כתוב "החיים זה כאן" אבל אנחנו יודעים הרי שלא. החיים שלי עכשיו בעיקר באוניברסיטה, לומדת לתואר שני בתחום חדש ומרתק. כל הזמן הפנוי שלי מוקדש לקריאת מאמרים ואני מרגישה שהמוח שלי במצב של קלט ופחות פלט.

אני מאד ממוקדת ומרוכזת בלימודים וזה ממלא אותי.

עוד חודש אהיה בת 50 ואני מלאה מבפנים - יוצרת בעצמי את המלאות שלי ללא צורך בגורמים חיצוניים וזה ההישג הגדול ביותר שאיתו אני מגיעה לשנת 2009 וליום הולדתי הקרב ובא.

תודה לכל מי שעדיין קורא את המעט שאני כותבת. תודה על החברים היקרים שהיכרתי כאן והיו משמעותיים כל כך בחמש השנים האלה (ועדיין...).

אוהבת אתכם,

דרלינג

.... עוד כמה שעות ינחת מטוס אל על בנתבג ומתוכו יצא הילד שלי, שאותו לא ראיתי שלושה וחצי חודשים.

איך אפשר לתאר את ההתרגשות? זה כל כך הרבה זמן לא לראות אותו ולחבק אותו.

הבית מלא ריחות בישולים. אוכל של אמא, אוכל של בית. אוכל זה בית. כבר שבוע הוא מדבר איתי על האוכל של הבית.

דברים שרואים משם לא רואים מפה - אני תמיד אומרת ומסתבר שהילד הזה, שהגדיר את עצמו פעם כילד שלא מתגעגע לכלום - הפתיע גם את עצמו, כנראה......

בעוד כמה שעות אחבק אותו (אחרי החברה שלו, כמובן....) והמשפחה שלי תהיה מאוחדת לכמה שבועות - עד לפרידה הבאה.

ומרוב התרגשות, שכחתי לציין אתמול מלאות חמש שנים לבלוג שלי!

שבת שלום מדרלינג הגואה מרוב התרגשות.