| |
כל יום לומדים משהו חדש |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 12/2009
בלוגולדת
זה ממש לא עניין של מה בכך - שש שנים.
היום אני יכולה לומר בגאוה שאני בלוגרית עוד מהימים שרוב האנשים לא שמעו
את המילה "בלוג". זוכרת, איזה שנתיים אחרי, את הפעם הראשונה שבו אב הבית
הזכיר את המילה וכמעט נפלתי מהכסא - איך הוא יודע מה זה בכלל.... האמת שעד
היום הוא לא יודע על הבלוג הזה. זו עדיין פינה סודית שלי. פינה חמה שבה
היכרתי אנשים מדהימים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי.
החופש הזה, של כתיבה בעילום שם הוא מדהים. כבר איבדתי אותו כי חלק
מהקוראים שלי הפכו להיות חברים אמיתיים וזה נפלא אבל פוגע ביכולת שלי
לכתוב כל דבר. יחד עם זה, זה עדיין מאפשר הרבה יותר חופש מאשר בבלוג אחר
שבו אני כותבת תחת שמי ואין שם כלל תכנים אישיים. מכיוון שגם ביקשתי לא
לאשר כניסה לגוגל, באמת יש כאן מרחב די סגור, שהוא בעיקר ארכיון להרבה
תכנים שאני נהנית לחזור אליהם ולהיזכר בתחושות שלי כשכתבתי אותם. כמו יומן
סיני, למשל או איטליה או פוסטים משמעותיים.
פעם, להיות בלוגרית בשבילי גילם את האפשרות לשפוך הכל על המקלדת - לבכות,
לשמוח, לאהוב, לשנוא. עכשיו אני יותר ממוקדת בשיווק עצמי דרך תכנים שאני
רוצה להיות מזוהה איתם תחת שמי. לכן המקום הזה עדיין כה חשוב לי כי בו יש
אותי הפרטי.
לחיים יש חיים משל עצמם - המשפט הזה מוכיח את עצמו שוב ושוב והנה לפני שבוע, ביתר שאת.
עם החבר הטוב שלי - זה שכתבתי עליו לא פעם כשאנחנו רבים ומשלימים -לא
דיברנו שנתיים. פרשייה עגומה שלא אכנס עכשיו לפרטיה מלבד שהיתה מלווה בכעס
ובעלבון עצומים. לא חשבתי שתהיה דרך חזרה. בחודשים האחרונים אני נתקלת בו
במקומות ציבוריים ומרגישה שהוא, שגם התעלם ממני בתקופה הזאת, משנה פניו
ולפני שבוע הוא התקשר אלי (כמה מוזר היה לראות את המספר שלו על הצג שלי)
והזמין אותי להיפגש איתו. הסכמתי למרות שלא ידעתי למה אני מסכימה - בעצם
כן ידעתי - רציתי לתבוע את עלבוני וגם את התנצלותו. מהלך הערב כלל לא הלך
לפי הפנטזיה הזאת ועיקרו היה חילופי דברים קשים והאשמות הדדיות שאכן נראה
שאין חזרה מהם. ידעתי שהוא חושב שהוא צודק - אני הרי מכירה אותו כמו את כף
ידי בערך - סך הכל אנחנו חברים כמעט 20 שנה!
כשכבר היינו בחזרה על יד הבית וישבנו באוטו, פתאום החלו לזלוג לי דמעות.
התעצבנתי על עצמי ואמרתי לו שאני לא יודעת למה אני בוכה ובאותו הרגע הבנתי
שזה האגו, המתקשה לוותר על כוחו. תוך כדי בכי אמרתי משפט שהפתיע גם אותי -
"זה כנראה בגלל שאני אוהבת אותך". בחיי שלא ידעתי את זה רגע לפני - לא
יודעת מאיפה זה בא. הוא אמר "אצלי זה לא כנראה - אני יודע
שאני אוהב אותך" ואז התחבקנו והתנשקנו ובאותו רגע - כבמטה קסם - נמוג כל
הכעס כלא היה.תחשבו על הסרטים המצויירים שיש כזה Poof - ומשהו נעלם בתוך
ענן - ככה זה היה.
שיעור חשוב למדתי, חברים יקרים ואשתף אתכם:
לפעמים אנחנו לא יודעים שאנחנו אוחזים במשהו עד שאנחנו מרפים - ממש כמו
שריר - רק אחרי ששחררתי הבנתי כמה אנרגיה נדרשת כדי לתחזק את הכעס הזה. אם
הייתי יכולה ליישם את אותה החוויה ביחסים שלי עם אמא שלי, למשל, זה היה
מאד משחרר אותי בחיים.
האגו הוא הרסני ועל זה כתב רבות אקהרט טול בספר "כוחו של הרגע הזה". הוא
לא מוכן לוותר! אבל החוויה המכוננת הזו היא מזככת ומטהרת ומאד מאד מרגשת.
למדתי על עצמי שבמקביל להתרככות שלי באיזורים מסויימים של חיי, חלה גם
התקשחות באיזורים אחרים ואני יותר עקשנית ופחות מוכנה להתפשר ולוותר.
וכך אני מסיימת את שנתי ה- 51 ומקבלת באהבה את שנת 2010 שממש בתחילתו גם
אחגוג יום הולדת. המון דברים ביחד וכאמור, לא נשכח את הסיבה שלשמו התכנסנו
כאן - שש שנים לבלוג של דרלינג.
ֿ
לא יודעת למה אני לא מצליחה לצרף סרטונים אבל הכוונה היתה לשיר הנפלא הזה.
שתבוא עליכם הברכה
דרלינג שלכם
| |
| כינוי:
בת: 66
MSN:
darling
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
