חמותי, שהיא אישה חכמה מאד, אמרה לי פעם שהחוכמה האמיתית בחיים היא להרגיש טוב בכל גיל ולהינות מהיתרונות שהגיל מציע. אכן חוכמה גדולה. אני קוראת כאן לאחרונה תהיות בנושא הגיל אצל חברים צעירים יותר ומרגישה, בתור מי שממילא הוכנסה לקטגוריה של נשים בגיל המעבר (moi??? ) יש לי מה לתרום בנושא….

אני התחתנתי מאד צעירה – בגיל 22 . בדיעבד זה נראה מטורף, כמובן, אבל התמזל מזלי (ויש בזה בהחלט אלמנט של מזל) ואני לא מצטערת על בחירה שלי… בגיל 27 נעשיתי אמא ושוב בגיל 29 ובפעם האחרונה בגיל 34. זאת אומרת שבערך 10 שנים הוקדשו בעיקרם לגידול ילדים קטנים. כאשר הגעתי לגיל 40 הרגשתי שהחיים שלי מתחילים, שהגיע תורי להתפתח ואכן כך קורה. לא היה לי שום משבר – נהפוך הוא – רק תחושה של פריחה וזו התחושה המלווה אותי מאז. אני אוהבת את עצמי היום יותר מאשר בכל גיל קודם. אני שלמה עם עצמי ועם דרכי ונמצאת במקום שבו אני מרגישה נדיבה עם חוכמת החיים שלי, עם הניסיון שצברתי – אני שמחה לשתף בתובנות הרבות שאני צוברת. יש בי פתיחות לחדש ואני לא דורכת במקום. יש בי התלהבות – דבר שיש לו נטייה לעבור עם הגיל….אני עוסקת בדבר שאני הכי אוהבת ואני נמצאת בדיוק במקום שבו מתחיל קציר הפירות. כל התהיות של שנות ה – 30 – מי אני, מה אני, מה כבר הספקתי, מה עוד לא הספקתי - מפנות את מקומן לסוג של נחת, סוג של שלמות של בשלות. מסתבר גם, שהבשלות הזאת מתבטאת ביופי המפצה על קמטוטי הגיל.

אז הנה לכם פוסט אופטימי לתחילתו של שבוע – יש חיים גם אחרי גיל 35 והם הולכים ומשתפרים…

קחו לדוגמא את לורן האטון המדהימה...

אנחנו מדברים כל יום. כמה פעמים ביום.... עם כמה חברים אחרים אנחנו מדברים כל יום? אולי אנחנו לא יודעים במה כל אחד עוסק אבל ברור לנו שיש לנו כאן חברים ברמה – ברמת אינטליגנציה, ביטוי, תחומי עניין. אנחנו מכירים ברמה יותר אינטימית מתחום עיסוק, שהוא אפילו פחות מעניין כי מעבר למקצוע שלי, למשל, יש לי תחומי העניין שונים לגמרי (שבדרך כלל לא מעניינים את חברי). כאן יש סבלנות – וצריך לפעמים הרבה סבלנות "להיכנס" לראש של מישהו אבל יש את הרצון הזה בגלל שנוצרת הערכה, בגלל החיבור. יש גם איכפתיות – ראו מקרה ארז – שלשמחתי חזר בו מהכוונה לסגור.

אם אצטרך עזרה – האם אוכל לסמוך עליכם? האם תעזרו לי? ואם אעלם פתאום – האם יהיה לכם איכפת? האם תנסו לברר מה קרה לי? או שעוד מקרה של סגירה ייכנס לסטטיסטיקה. יש כמה אנשים שיש להם מספיק אינפורמציה כדי לאתר אותי אבל אתם לא יודעים מי הם….

זו ש חזרה לאחר שהמחשב שלה תוקן. האם התגעגעתם אלי, שאלה? בתגובה ענה לה דרור פויר כך:" לא נעים לי לשפוך מים קרים על המדורה, אבל אני לא חושב שקוראים באמת מתגעגעים לכותבים שהם אוהבים. ז'תומרת, זה כיף שהם שם, אבל כשהם לא שם - הם לא." (את ההמשך תקראו לבד). שאלתי את עצמי אם זה כך גם אצלי והתשובה היא שזה תלוי ברמת הקשר. אולי בבלוג כמו של זו ש, אותו קוראים המון אנשים, יש פחות קשר אישי והיא גם מעידה על עצמה שקשה לה להספיק לקרוא את אלה שקוראים אותה. אז אין אולי את ההדדיות. אני מרגישה שהקהילה האישית שלי היא אינטימית ואיכפת לי מכל אחד ואחד. אתם מרגשים אותי, מעניינים אותי ואני מתגאה בכם. אם מישהו ייעלם פתאום אני מאד אדאג ואם לא אוכל לברר מה קרה, זה יתסכל אותי מאד.

שתהיה לכם שבת מקסימה.

פרחים לשבת, כמובן

לאחר שובם הביתה הודיעו בחגיגיות על החלטתם לנסות את החיים בארץ אבותינו וכך הגענו לישראל, לנמל חיפה, ליתר דיוק, על גבי ה "דן" – אניית הדגל של צים.

ההורים שלי עלו לארץ בגלל מזג האויר….

היום ברור לי לגמרי כמה השפעה יש למזג האויר על אישיותנו. אם אפשר לדבר על אופי של עם (ואל תהיו קטנוניים – אני מנסה להעביר פה רעיון) – אז לדעתי זה ממש לא מקרי שהאנגלים הם אנשים סגורים ואפורים. כשאתה הולך ברחוב בלונדון , אתה רואה אנשים המכונסים בתוך עצמם, הולכים הליכה כפופה משהו. אין קשר עין. גם ברכבת. האנגלים קוראים המון אבל הסיבה שכולם קוראים ברכבת היא בגלל שזה מונע את הצורך בקשר עין עם היושב מולך.….האנגלים הם עצורים, מאופקים וסבלנים. בטח - אף פעם לא חם להם אז למה שלא יהיו סבלנים… אם אתה הולך בקרבת הכביש על יד מעבר חצייה יעצרו ויתנו לך לעבור עוד לפני שבכלל החלטת אם אתה בכלל רוצה לעבור ואחר-כך אתה עובר כי לא נעים לך – הרי כבר עצרו….

האפור של לונדון יכול להיות כל-כך אפור שאחרי כמה ימים בן-אדם מסוגל לשכוח את העובדה שאי שם מעל לעננים האלה, שנדמה שעשויים מאינסוף שכבות– אי שם מעליהם יש שמש. בימים שכאלה יש מן רטיבות באויר שחודרת לתוך העצמות ומדכאת את הנשמה. אני לא יכולה לשאת את זה.

ואצלינו - יש אקלים משגע. זה הדבר היחיד כמעט שיש לגביו קונצנזוס. דווקא בשנים גשומות, הימים היפים של החורף מהנים במיוחד כי אינם מלווים ברגשות אשמה. אפשר ליהנות מלוא ההנאה מהשמש הזורחת בידיעה שמפלס הכינרת ממשיך לעלות בו בזמן…שלא לדבר על ימים כמו אלו ממש, כאשר מתחילים להרגיש ניצוצות של אביב… או אז ליבי מתרחב ואני מרגישה שיש פחות דחיסות בתאי גופי – כאילו האור והחום חודרים פנימה לתוך המעמקים. הקלילות הזאת תהפוך לשיכרון עם פריחת ההדרים ואז אפרח גם אני (וגם אתעטש בלי הפסקה….).

אבל השאלה שאני שואלת את עצמי לפעמים היא מה היה קורה אם הייתי נשארת באנגליה. איזה מן אדם הייתי? האם הייתי שונה? אמנם זוהי שאלה היפותטית אבל אני מוכנה להסתכן ולומר שאני בטוחה שהתשובה היא שכן. לא יתכן שדרלינג היתה מתפתחת להיות אותו בן אדם ולו רק בגלל כל האפור הזה מסביב, המדכא כל פיסה של חדווה ושמחת חיים….כמה אני שמחה שהם עשו את הצעד הזה!

ולמה כל זאת? בגלל ציוץ הציפורים בחוץ (גם אצלך, סבסטיאו?), בגלל מסלול ההליכה הקורץ לי ובכלל – בגלל שיש איזו קלילות באוויר….

מה זה משנה איך קמתי ומה רציתי לכתוב.

דבר ראשון, ראיתי כאן הבוקר את זה.

כל מי שקורא את *ארז מבין את המשמעות של הדבר ומי כמוני - שהייתי בסרט הזה והרגשתי אותה תחושה של חורבן.

היה לי קשה לקרוא את תיאורי האהבה שלו כי הם הזכירו לי את האהבה שלי וזה כאב. אבל קראתי ושמחתי בשמחתו וגם בשמחתה -  על כך שמישהו כותב לה כאלה מילים...

זה העציב אותי נורא.