אומרים "זכות הבחירה" אבל זו גם חובה. חובה בהחלט נעימה. שם לבד מאחורי הפרגוד, כשכל האופציות פרושות לפני ומעטפה ריקה בידי, אני תמיד חשה התרגשות קלה, מהולה בגאווה על כוחו של קולי הקט, המצטרף לקולות רבים אחרים - כמו פלג מים קטן, שימצא את דרכו אל נחל, שיזרום לתוך נהר שוצף.אוקי...אולי לא שוצף... אבל המעמד היה בהחלט מרגש ואני שלמה עם בחירתי.

אמת.

דבר כזה עוד לא קרה לי. עדיין לא החלטתי במי להצביע. אני יודעת שאני לא לבד אבל כאדם החלטי ביסודי, זה מרגיש מאד מוזר. אני מלקטת אינפורמציה מקרית ונאחזת בדברי חוכמה של אנשים שאני מעריכה והולכת ומתגבשת לי דיעה – עד שמישהו ישכנע אותי אחרת...

לא לבחור זו לא אופציה וכמו שמישהו אמר השבוע – מי שלא בוחר, נותן כוח לשלוש מפלגות: ש"ס, מפד"ל וליברמן. בוחריהם בטוח ילכו לקלפי והם יתחזקו על חשבון המפלגות הגדולות, אשר בוחריהם העצלנים יישארו בבית. אין לנו את הלוקסוס הזה. להצביע חייבים. עכשיו השאלה למי.

בדבר אחד אני בטוחה – אני לא רוצה את ביבי – לא בתור ראש ממשלה ולא בשום תפקיד אחר. לכן, האופציה של קדימה היא בעייתית מכיון שאם אולמרט יזכה, הוא ילך באופן טבעי עם הליכוד – אלא אם כן, העבודה תהיה חזקה יותר. הוא הרי יכול ללכת לשני הכיוונים. לכן, למרות שיש אנשים שאני מעריכה בקדימה, ובראשן ציפי לבני, כנראה שאצטרך לתת את קולי לעמיר פרץ, וזאת למרות שאני ממש לא רוצה לראות את הקאובוי הכוחני הזה כראש ממשלה.

לסיכום, אני רוצה את ציפי לבני יחד עם בוז'י – רק לא ביבי..

זהו פוסט היסטורי המובא אליכם מגובה 30,000 רגל באדיבות אל על והשירות החדיש של אינטרנט אלחוטי. מה אגיד ומה אומר – אמנם אני טסה די הרבה אבל הפעם הזאת היא מיוחדת במינה. בזכות קשרים הדוקים בתא הטייס, הוזמנתי לשבת בקוקפיט להמראה. פעם ראשונה שלי. חוויה מדהימה. בכל שלב קיבלתי הסבר לגבי ההכנות להמראה ועקב המשקל הכבד של הציפור המיכנית המופלאה הזאת, הגענו כמעט עד קצה המסלול לפני שהאף התרומם. תמיד תהיתי איך זה לראות המראה מהחזית. נורא שקט שם בתא הטייס – לא שומעים כלל את המיית המנועים. כמות עצומה של שעונים ומחוגים ואוירה משרה ביטחון של אנשים מקצועיים היודעים היטב את מלאכתם.

שיחת היום גם בתא הטייס – הנוסע המיוחד רוזנשטיין, היושב, כבול באזיקים בשורה האחרונה של המטוס. מוקף עיתונאים ואנשי תקשורת וללא יכולת להישען לאחור מאחר וידיו קשורות לרגליו.... "מקרר" אנושי כהה עור  צמוד אליו. כמות עצומה של מכוניות משטרה עמדו בסביבת המטוס וצלמים יצירתיים אף צילמו את המטוס על מסלול ההמראה. נופפנו להם לשלום מתא הטייס – אולי יראו אותי בעיתון...LOL....

כאן במחלקת העסקים שקט ונעים. גובה 30,000 רגל – בדיוק מתאים כדי להיכנס למועדון היוקרתי המסוים... אבל שכני לספסל אינו קנדידט, בלשון המעטה – דוס שמן ודי דוחה....

כרגע פרסו לי מפה לקראת האוכל הקרב. בתפריט יש בחירה בין שלוש ארוחות שונות. אני אלך על האלתית הצרובה עם קרם וואסאבי ואגוזי מקדמיה למנה ראשונה ולמנה עיקרית בחרתי פילה בקר עם רגו פטריות ועל יד זה ניוקי עם עשבי תיבול וזוקיני בגריל.

כפי שאתם מבינים, חזרתי למושב שלי. האינטרנט עוד לא מחובר אבל יש להניח שזה יקרה בקרוב. הג'ין טוניק עוזר לי להירגע מכל הריגושים. בסך הכל עברה שעה – עוד 10:35 שעות. אולי אשתה עוד אחד? מה יכול להיות.... אופס – האוכל מגיע.

טוב, חזרתי לאחר האורחה ואחרי שהתגברתי על בעיות ההתחברות.

המנה הראשונה היתה משובחת – ממש אתה לא מצפה להנות מהאוכל במטוסים אבל היה ממש מעולה. המנה העיקרית לא היתה מדהימה – הפילה לא היה פילה והניוקי היה סתם פסטה אלב דייל חמוד שומר לי עוד מנה של סלמון לשעה יותר מאוחרת, אם אחוש רעב...

כשביקשתי יין אדום שאלו אותי אם אני רוצה מרלו או קברנה... עכשיו היין התערבב עם הג'ין והתה עם הנענע הטרי והפטיפורים נחים להם בנחת בבטני הרגועה.

ראיתי בynet  את התמונה של רוזנשטיין עולה על המטוס – ממש כפי שראיתי מהחלון  לפני העלייה. עוד מעט אצא לטייל לאורך המעבר כדי לבקר קרובי משפחה היושבים כמה שורות לפניו....

ובינתיים, כאן דרלינג שלכם מדווחת מהמרומים – בערוץ החיים הטובים.

בלב בעיר מוצמדים פליירים למכוניות, תחת הכותרת: אבדה מצית.

בחורה איבדה מצית אליה היא קשורה בקשר סנטימנטלי עז, באיור שדרות רוטשילד.

כדי למצוא אותה היא פתחה אתר וגם כותבת בלוג. בינתיים הפך האתר למעוזם של בעלי המציתים האבודים באשר הם.

ברחבי העיר ניתן למצוא גרפיטי חינני בנוסח: KNOW HOPE

משחק מילים חביב שהפך לתעלומת העיר. כולם חושבים שזו להקה אבל זה לוגו של מעצב חולצות טי בן 20 (חבר של הבן שלי....)

תזכרו איפה שמעתם את זה לראשונה....

שבוע נפלא לכולם.