בתגובות לפוסט הקודם השתמשתי במילה "עירנות". מילה מצויינת. מילה שממש כדאי להיות עירניים לה מכיון שהיא טומנת בחובה את טעם החיים. טעם החיים לא חייב להיות דבר בומבסטי – הוא יכול לבוא לידי ביטוי בדברים ממש קטנים שללא עירנות לא נזהה אותם, לא נגלה אותם. כתבתי פעם על יחסי לפרטים אבל זה משהו אחר. להיות עירניים זה לשים לב לאור המיוחד לפני השקיעה, לצבע של הים, לחיוך, לנגיעה, לדברים שמישהו אומר (כמה אנחנו יודעים באמת להקשיב….?), להסתכל היטב לתוך פנים אהובות - ובכלל - כל אותם פרטים שיכולים לשמח את הלב ולגרות את הדעת. כשאני קוראת פוסטים מעניינים, אני ממש מרגישה מגורה- תאי המוח שלי מתעוררים לתחייה ואני הולכת עם הדברים והופכת בהם בראשי, שואלת את עצמי מה דעתי על נושא זה או אחר. בקיצור, מרגישה עירנית.

אז לפני שכולם יוצאים הביתה – אנשי ההי-טק ועורכי הדין – קצת חומר למחשבה ממני….

לפעמים הוא נותן לך ללכוד אותו לרגע, להתרפק עליו, לגעת בו ואז הוא חומק מבין אצבעותיך ומתגרה ממרחק – מזמן אותך לגעת בו שוב. וכך חוזר חלילה.

חבר יקר שאל אותי בראש השנה כמה אני מאושרת בסולם מאחד עד עשר. אמרתי שבע. ואתה, שאלתי? תשע וחצי, הוא אמר…. הופתעתי מאד ואז הוא פרט: ילדי בריאים, אני בריא, אשתי בריאה, יש לי פרנסה, גג מעל ראשי, מזון למשפחתי – מצבי כבר הרבה מעל לממוצע. אני שמח בחלקי. דבריו הדהדו בראשי וגם העליתי אותם לדיון באותו ערב, כאשר באו חברים להרמת כוסית מסורתית לכבוד השנה החדשה. אבל מה עם מזון רוחני, נשאלתי? מה עם תוכן ועניין בחיים? אכן שאלות טובות. אנחנו הרי לא מסתפקים בבסיסי. אנחנו תמיד רוצים עוד וכאן מתחילה הבעיה: ניתן לדמות את האושר לרף בקפיצה לגובה. בכל פעם שאנחנו עוברים אותו – מעלים אותו שלב. אנחנו חושבים שכאשר תתמלא משאלה זו או אחרת, נהיה מאושרים אבל ברגע שאנחנו שם, אוחזים בתחושה האופורית הזאת לזמן קצר, אנחנו מתרגלים אליה ומחפשים מטרות חדשות. אני זוכרת מאד בבירור את תחושת האושר כאשר עברתי לבית בו אני גרה. לפני כן גרנו בדירה קטנה וצפופה אבל אהבתי אותה נורא ורק המחשבה על מעבר עשתה לי בחילה. אז דחיתי ודחיתי עד שאזרתי את כוחות הנפש הדרושים לי לבצע שינוי כזה. אחרי המעבר והרחבה משמעותית של שטח המחייה, לא האמנתי כמה מרחב מחייה יכול להשפיע על תחושה ועל שקט נפשי. ממש הרגשתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה. אבל התחושה הזאת לא נשארת – החדש והמפליא הופך מהר מאד למובן מאליו. אמנם אני עדיין שמחה בחלקי ולא רוצה לזוז מכאן אבל הרבה אנשים נכנסים בשלב מסוים לאי שקט וכבר מחפשים בית יותר גדול, יותר יפה ואת האנלוגיה הזאת אפשר לעשות לגבי מכונית או כל דבר אחר. מה שיש לנו בדרך כלל לא גורם לנו אושר (נוציא ילדים מההנחה הזאת) – אנחנו בדרך כלל חושבים על אושר במונחים של מה שאין לנו ולוּ היה לנו היה מביא את האושר הנכסף.

פעם אמר לי מפקד שלי בצבא שהחיים צריכים להיות בנויים מגבעות קטנות ולא מהר אחד גדול. כמו בהימלאיה – אתה מטפס ומטפס ורואה את הסוף וכשאתה מגיע אתה רואה שיש לפניך פסגה חדשה.

אני חושבת שהאושר הוא לא מצב צבירה מתמשך. אני חושבת שהאושר הוא רגע. רגע כמו אתמול, שבו כל הפרטים של תמונה מתאחדים לכדי קומפוזיציה מושלמת והרמונית. רגע כמו שחוויתי לפני כמה שנים בעת חופשה בצפון – קמתי משנת אחר הצהריים ושכבתי על ערסל מתחת לעץ פקאן. בתוך אוזני אוזניות עם מוסיקה שאני אוהבת, מעלי, העלים הירוקים הרעננים של עץ הפקאן והגוף שלי רגוע – כל צרכיו מסופקים – רגע מושלם שבו הרוח מתרוממת מתוך הגוף ומבצעת ריחוף קל. הלב מתרחב וחיוך מתפשט על השפתיים. ממש כמו התחושה שאחרי אורגזמה. אבל גם סקס לא מספק בדיוק את אותה התחושה בכל פעם מחדש.

אני אוהבת לארח. למרות הטרחה הכרוכה בכך, יש לי סיפוק רב מלהאכיל אנשים אהובים – לבשל להם ולפנק אותם. כשאני מזמינה תמיד באים בשמחה ואני תמיד משקיעה.

אף פעם לא אירחתי ביום העצמאות בגלל אירועי יום הזיכרון – וגם היתה לנו מסורת של מארחים קבועים אבל הם בארה"ב ולכן התנדבתי. שכרתי שרפרפים ושולחנות בדואים ומחצלת ענקית וכריות והגינה היתה מסודרת נורא יפה.

לרשימת החבורה הקבועה הוספתי עוד כמה אורחים והיה תמהיל מוצלח והרי זהו אחד הסודות של אירוח מוצלח…

ובכן, עכשיו, אחרי שכולם הלכו והמטבח מבריק והרצפה שטופה, אני יכולה לשקוע בנחת הזה של מארחת המסכמת אירוח מוצלח. סיפוק עצום והמחמאה הכי גדולה היתה מהבן הגדול שלי שאמר שהיה ממש כיף… הילדים התחברו יפה, בני הנוער מחוברים כבר מילדות וזורמים כמו בני משפחה ואנחנו תמיד מוצאים על מה לדבר ולצחוק….

אז מה אם אני קצת משויצה…. מותר לי…

לצערי לא הספקתי לקרוא את כל מה שרציתי היום אבל כל פוסט שקראתי גרם לי התרגשות. כל אחד כתב מהמקום שלו, דרך הסיפור האישי שלו, בסגנונו את יום הזיכרון האישי. פסיפס מרתק ומרגש של זיכרונות וצלקות אישיים. בלי ציניות ובלי התחכמויות – אחר. כראוי ליום הזה.

המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא מעבר מרגש. אני אוהבת את הרדיו לקראת השעה שמונה בערב- המוסיקה קצת "עולה" – מאד בעדינות. אחרי זה טקס המשואות שעושה לי את זה תמיד.

מהבית שלי לא רואים זיקוקים – רק שומעים. אבל אפשר ללכת לגבעה הקרובה ולראות רדיוס רחב. אולי ב- 11. פתאום מצאנו את עצמנו לבד – הילדים עסוקים בפעילויות שלהם ואנחנו פטורים מבמות בידור וצפיפות המונית. זה מוזר…

אז פתאום אני רואה טלויזיה. רופא אתיופי צעיר ומרשים במיוחד מספר סיפור הסתגלות מקומם. אפילו רודריגו סבל מבעיות קליטה… מזדהה אנוכי.

הזמינו אותנו למסיבה במקום הכי גבוה בגוש דן. לא יודעת אם ממש בא לי – כן, כן – גם זה קורה. נראה.

אז חג שמח חברים שלי ומבין 56 הסיבות - חברים נמצאים בדירוג מאד גבוה….