כל כך הרבה דברים התערבבו לי בטקס הערב.

הבן שלי, במדי זית וכומתה על ראשו, כה מרשים בנוכחותו השקטה, אחייניתי הביישנית בת 13 שעלתה על הבמה לפני כל חברי היישוב והקריאה מכתב שכתבה לדוד שלא הכירה.. בתו של אחי שנמצאת בארץ ורצתה להיות איתנו ולחוות לראשונה את יום הזיכרון המשפחתי.

אך בעיקר  חמותי, שעלתה אף היא לשאת דברים - שהיו כעין צוואה מתוך תחושה שלה שזמנה אוזל.

הבכי שלי הוא קוקטייל של עצב. על מה שהיה ומה שלא יהיה, על מה שעכשיו, על הקושי הגדול לחיות במקום הזה שהוא ביתי האמיתי, אפילו שלא נולדתי כאן....

יהיה טוב? נקווה.

כשהעולם עוצר מלכת, בעת הצפירה, כשנהגים עוצרים רכביהם באמצע הכביש, יוצאים החוצה ונעמדים דום  - זו בעיני תמצית הישראליות.

ההקפאה הזו של החיים - היא איפשרית רק בגלל המכנה המשותף הרחב שלנו בארץ הזאת. כולנו שותפים לה.

אין דומה לה בשום מקום אחר בעולם.

לפני 4 שנים לקחתי איתי לסיני את הספר "כוחו של הרגע הזה" של אקהרד טול. ספר שהפך לספר מכונן בחיי.

כתבתי עליו בסדרת פוסטים שנכתבו בסיני בזמן אמיתי - פרקי סיני.

הבוקר קראתי שאופרה וינפרי גילתה את טול ואת ספריו וספר זה, שיצא בשנת 1997 נמצא 26 שבועות במקום השני ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס!

אופרה, כמו אופרה, עושה הכל בגדול - ובכן, באתר שלה ניתן להשתתף בקורס משותף שלה ושל אקהרד טול (האם גם היא נהייתה כבר מורה רוחנית?) בנושא הספר החדש שלו "ארץ חדשה" (שכבר נמכר ב- 3.5 מיליון עותקים....)

אני, אמנם לא אופרה, אבל ממליצה בחום על הספר הזה - כוחו של הרגע הזה. הוא נמצא על יד מיטתי ואני חוזרת אליו באופן קבוע - כדי להזכיר לי מה באמת חשוב בחיים.

אני מבינה שאני לא יכולה לחיות עם דברים שהם "על יד", או "בערך".

אני מבינה שאם אין את האמת הזו, אם הדבר הוא לא "עד הסוף" - אני מעדיפה לוותר עליו.

אני משלמת על זה מחיר -

אין לי קשרים קלילים, אגביים כאלה.

מי שאיתי הוא איתי בנשמה,

או שלא.

וככה אני רוצה את זה.