וזה הכי שווה…

שאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב. האם יש בלונדיניות בקהל? אשמח לדעת אם אתן נהנות יותר למרות שזו בעייה: יותר ממה? יותר ממי? את התשובה הנכונה אפשר לקבל רק ממי שאינה בלונדינית מטבעה (ואני מיד רואה בדמיוני את הקטע הנצחי מתוך הסרט M*A*S*H ). מי שהיתה ברונטית והפכה שחורדינית תוכל פעם אחת ולתמיד להגיד לי מה קורה.

אני מודה שכמעט התפתיתי: הספר שלי נורא רצה אותי בפלטינום בלונד אבל אני אמרתי בתוקף "עד כאן". עלי לא יספרו בדיחות של בלונדיניות. אני לא אעמוד בזה… אבל אם אני חושבת על זה, למרות התדמית הנמוכה שיש לבלונדיניות ולרמת המשכל שלהן, עדיין ממשיכות רבות לעשות את הסוויץ' וזה, כמובן, מעורר את סקרנותי לגבי benefits ששווים את התדמית המטומטמת.

אנא, enlighten me….

בחורים - מותר גם לכם להשתתף!

האם יש לכם משיכה מיוחדת לבלונדיניות? ואם כן, האם אתם יכולים להגיד למה?

מאז שגיליתי שהוטמייל מחק לי את התיבה הישנה שלי, אני מסתובבת בתחושה מוזרה.

אני הרי שומרת  כל בדל זיכרון, כל מילת אהבה, כל פיסת היסטוריה אישית – קראו לי מלכת הממורביליה. כאילו שהפיסות האלה משמשות הוכחה לכך שהדברים אכן קרו לי. והנה, נמחק הדובדבן לחלוטין – כל המיילים שלו היו שם.

ואני שואלת עכשיו את עצמי מה זה אומר לגבי. הרי הזיכרון קיים בתוכי. הרי לא היה לי עניין להיכנס ולקרוא כבר הרבה זמן. (בגלל זה התיבה נמחקה...) זה לא מסוג הדברים שעושים לי טוב לחזור אליהם . הדברים שהיו ואינם. מילות אהבה שדהו מרוב שנשארו תלויים זמן רב על החבל. ריח בושם של מישהו שהתרחק מחוץ לטווח הראיה. מה המשמעות של זה? למה אני עסוקה תמיד בשימור? למה לא מספיק הזיכרון שבתוכי? מה החשיבות של ההוכחה הזאת? האם עצם הידיעה אינה מספיקה? הרי בשבילי בלבד היא ההוכחה  -  לא אראה את הדברים למישהו אחר.

 היכולת להיפרד ולהמשיך הלאה היא יכולת שאני צריכה לפתח ולהעמיק. היכולת להגיד: "די- זה נגמר" בכל מיני תחומים. אני עדיין לומדת וכדי לעזור לי בדרכי יש לי את הוטמייל...