האנשים הקרובים אלי ביותר גם עובדים איתי. משום מה, הם מרגישים צורך לדבר על עבודה גם כשאנחנו לא בעבודה.

מה זה הדבר הזה???? האם הם חושבים שזה מה שנותן להם תדמית "רצינית"? האם זה שאני רוצה בשעות הפנאי שלי להתעסק בחלקים אחרים של עולמי אומר שאני פחות רצינית מהם??? למרות שאני לא חושבת כך, פתאום אני מוצאת את עצמי תוהה - איך יכול להיות שבשעות מסוימות ביום - אני לא חושבת על עבודה ב-כ-ל-ל... וזה לא שאני שכירה של מישהו - אני בעלת הבית....  אני אוהבת ואף נלהבת מהעבודה שלי. אבל זה לא אומר שאני לא צריכה לקחת ממנה חופש על בסיס יומי, לא כן?

רק שלפעמים מתגנבות להן רגשות אשמה כאלה....

אתמול ביקר אותי חבר שלא ראה אותי מזמן. "הסתפרת"? הוא שאל אותי, "לא - השמנתי" עניתי לו. איזו תשובה מפגרת. אבל זה המחיש לי את המצוקה שבה אני נמצאת בזמן האחרון. אני מרגישה שאני נראית כמו פילה. אני אהיה ישרה ואומר שאני לא נראית כמו פילה. אני גם לא מאד שמנה אבל אני שמנמנה וזה אחרי שעליתי את ששת הקילוגרמים שירדתי בקיץ שעבר. לראשונה בחיי יש לי ידיות אחיזה משני צידי הטבור. מותני הצרות ומעוררי הקנאה  התעבו ללא היכר. הירכיים שלי משתפשפות אחת בשנייה ואני פשוט לא יכולה לסבול את את זה.

נו, תגידו, כמו שאומר לי הבנזוג בעל משמעת הברזל - מה הבעייה?? אז תעשי דיאטה ותרזי.... פשוט וקל. הכל אני יודעת ואף ניסיתי בעבר וגם הצלחתי אבל הפעם משהו תוקע אותי. כל בוקר אני קמה בכוונות רזות ועד סוף היום מזדחלת הפילה מתחת לעורי. לזכותי ייאמר שאני לא ממשיכה להשמין אבל גם לא יורדת. תקועה. שונאת את זה. לא יודעת כבר מה ללבוש כדי להיראות טוב. תמיד הבלטתי את המותניים. עכשיו זה לא נראה לי יפה. גם את הזרועות המתנפנפות אני מרגישה צורך להסתיר מתחת לשרוולים, שלא לדבר על כך שאני לא הולכת לים. הכי נורא זה שיש לי ים של אירועים. גם מחר יש חתונה ומחרתיים בר מצוה ואני לא מרגישה יפה, שלא לדבר על סקסית -  בשום בגד....

אוף....

רק השבוע קראתי שאין מקום שבו אישה תרגיש יפה יותר ורזה יותר מאשר מול המראה בחנות בגדים – שם מזמינים מראות עם עיוות מרזה להגברת חשק הקנייה.

אני מודיעה לכם – זה לא נכון!!!! אין מראה פחות מחמיאה מזו שבחדרי ההלבשה של חנויות בגדים.... זה קשור גם לתאורה החסכונית הזו שבאה מלמעלה ומבליטה כל גבשושית בעור. בתא הלבשה שכזה גיליתי לזוועתי שיש לי צלוליטיס בזרועות...

עכשיו, כשששת הקילוגרמים שנישלתי מעלי בקיץ שעבר, חזרו לשכון לבטח בגופי, קשה לי למדוד בגדים. אבל בכל זאת יש חשק להתחדש.... אתמול עשיתי שטות ונכנסתי להוניגמן. מראות קשים ניבטו אלי מתוך המראה הגדולה בירכתי החנות ויחד עם כל מדידה רוחי צנחה לה.... יצאתי בידיים ריקות ובתחושה שגם בבגדים איתם באתי מהבית אני נראית דביבונה וראו איזה פלא – אך הגעתי הביתה – חזרה למראה הצנועה שבחדרי ומיד נראיתי לעצמי סבירה בהחלט!

מסקנה: בבית כדאי תמיד לדאוג למראה ידידותית. כך תמיד תצאי מהבית בהרגשה שאת נראית פשוט נפלא (ואז זה כנראה אכן יראה כך...)

בשבוע שעבר פגשתי לראשונה את אמל"ש. לאמל"ש ולי יש היסטוריה – פעם, מזמן, התכסחנו נורא סביב איזה פוסט שלי. לשתינו יש פתיל קצר והגיצים עפו לכל עבר. אבל מאז עברו הרבה מים באוקיינוס ועם הזמן נותרנו עם הערכה הדדית. "את לא חביבה, את הרי יודעת את זה", אמרה לי אמל"ש במפגשנו. המשפט הזה השתהה לו באטמוספירה הסובבת אותי והפכתי בו לכאן ולכאן, כדי לבדוק מה הוא עושה לי.

פעם, הדבר הכי חשוב עבורי היה להיות מקובלת ואהובה על ידי כולם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש מי שלא חושב שאני מקסימה ונפלאה (בודאי שאני כזאת....).

שמחתי לגלות שהמשפט הזה לא גרם לי מועקה. להיפך, הוא העלה בי חיוך קטן של סיפוק. הנה, הגעתי סוף סוף לשלב שבו זה בסדר גמור שיש מי שחושב שאני קצת קשוחה ולא חברותית במיוחד. ברירת המחדל שלי השתנתה והיא לא על אוטומט של חביבות. לפעמים אני שמה לב לאופן שבו אני עונה לטלפון – קצת ברשמיות, עד שאני יודעת מי מעבר לקו ואז, אם מדובר בחבר/ה – אני מרגישה בשינוי בטון של עצמי... אני חושבת היום שזה ממש בסדר שאני מתגלה בשלבים ולא פרושה לרווחה כבר במפגש ראשון. זה מוצא חן בעיני להיות קצת אניגמטית  - תמיד הייתי כספר פתוח.

תודה לך אמל"ש על ההזדמנות לראות את עצמי דרך עיניך. תודה שאת מוצאת בי עניין ותודה שאת משקה את הצמחים כאן בבלוג בתקופות יובש.