משהו שקראתי ומאד התחברתי:

יש מושג יפה שאני מחבב, "משיכת חום בכוח". כולנו עושים את זה, כל הזמן.  לא מאמינים שנקבל את החום הדרוש לנו, ולכן מושכים אותו, מאלצים אותו, מתחננים אליו. זה בכל מקום, ביחסים, דרך "התמסכנות", התפנקות מעושה, דרישה (פרחים כל יום שישי, בפקודה), ובאלפי דרכים דקות מדוק, מניפולציות רגשיות המיועדות לקבל את מה שלא ניתן מאליו.    

ההתמלאות מחום כזה היא רגעית, חולפת, ותמיד באה עם צורך בעוד חום.  ואצל הנותן, זה שהחום נשאב ממנו נגד רצונו האמיתי, תמיד משאיר ריקנות , אפילו כעס, ובסוף התרחקות.

   חום הוא אמיתי רק כשהוא בזרימה, ללא משיכה, ללא אילוץ. למעשה ניתן לומר שחום הוא אמיתי כאשר הוא בתנועה מעגלית ולא ניתן לקבוע מי הנותן ומי המקבל, מי התחיל ומי סיים.

 זו מציאות של חום.

ותסתכלו על הירח.

כוכב זוהר נושק לו.

איזה יופי.

המחשב שלי שבק חיים.

הלך ההארד דיסק.  שבוע שלם הסתובבתי באי שקט, מתארחת במחשבים אחרים ולא מוצאת את מקומי.

אתה לא קולט כמה המחשב הוא הארכה של עצמך - כמו איבר נוסף, המכיל כל כך הרבה מידע, אפילו סודות....

שם בחוץ, בעולם המושלם, אנשים עושים גיבויים אבל לא אצל דרלינג. לאחרונה, במהלך הטיסה לניו יורק, סידרתי במשך שעות ארוכות את תיקיית הצילומים שלי לפי נושאים. אבל גיבוי לא עשיתי וכך, נכון לעכשיו, אבדו לי מאות של צילומים. אני אפילו לא זוכרת את כל המידע שהיה לי. דברים חשובים של העבודה נמצאים על המחשב בעבודה אבל המון דברים הצטברו שם ו IBM לא הצליחו לשחזר את החומר.  הרגשה משונה ועצובה מצד אחד אבל איזה ניקיון מצד שני.

בכל זאת הכי כואב לי על הצילומים ולכן אני מחפשת חברה אמינה שמשחזרת נתונים - הטכנאי אמר שזה ניתן.

ובינתיים, עכשיו קיבלתי אותו חזרה והוא כזר לי. המון תוכנות שהצטברו במשך הזמן נעלמו, אין תיקיות, הדסקטופ זר.

כולו ערום. כמו מחשב חדש.

אני צריכה להתרגל אליך שוב.....

מי הולך לים על הבוקר ביום חול?

אני!

בצעד חסר תקדים הודעתי שאני בחופש עד יום ראשון. בלי לנסוע לשום מקום. בלי תוכנית אב ואם. מנוחה. ים, ספר, מוזיקה, תרבות ואמנות, חברה טובה (נכון?) ורחש גלים.

בחוף הקבוע שלי יש מיטות שיזוף ושמשיות ועם קצת דימיון אני יכולה לחשוב שאני באיזה עיירת נופש רחוקה. אפילו שאון המטקות לא נשמע. רק לקראת הצהריים, כשהנוער משכים, ניכרת קצת תנועה.

בקיצור - מומלץ בחום.