אחרי שנים של האזנה לתיפופים של מומחים, לצלילים חלולים יותר או פחות, הלכתי היום על כל הקופה. מכיון שהירקן שלי בחופש, מצאתי את עצמי בסופר השכונתי מול ערימת אבטיחים. על החיים ועל המוות, אמרה דרלינג לעצמה – now or never . עכשיו נראה מה את שווה.

הגיע רגע האמת. הסכין פצחה את האבטיח לשניים ו……… יש!!!!!!!!

ממש עושה לי טוב שמקום ראשון ברשימת הבלוגים שעשו עניין מאוכלס על ידי בלוג שנקרא שטויות במיץ מנוע והפוסט האחרון שנכתב בו (לפני חמישה ימים) מודיע על סגירתו עקב מיעוט קוראים.

לא שאנחנו כותבים בשביל הרשימה הזאת (חוץ מכמה) אבל יש גבול...

(לא - אני לא מלנקקת כדי לא להגביר עוד יותר את הרייטינג.....)

מקומון העיר מדווח על פעילות מוגברת בתאי השירותים של מועדוני הלילה בעירי. בשבוע שעבר צפיתי בתדהמה בראיון עם הבחורה שנאנסה בשירותים של ה- TLV.

אמנם במועדון אותו אני פוקדת יש תא אחד שמספיק בגודלו אבל בתור מי שסירבה להזדיין בשירותים של פיליפ סטארק למרות שהם יותר יפים (וגם יותר נקיים) מהשירותים אצלי בבית….. כל זאת למרות שהייתי במוד המתאים (בלשון המעטה)….

ומה חשבה הבחורה הזאת כשהלכה איתו לשירותים של ה- TLV ?????

אולי אני old fashioned אבל נראה לי שההנאה היא בעיקר של הגבר והבחורה נשארת עם ה- mess….

תתקנו אותי אם אני טועה….

אחרי ימים כמו אתמול אני תוהה לגבי חיים במנזר או בקומונה של נשים בלבד. אין לי ספק שחיי יהיו הרבה יותר מאוזנים בלי גברים. גמרתי לעשות ילדים, אני יכולה להסתדר בלי. אולי אם היה רק גבר אחד בחיי, שהוא בעלי החוקי, חיי היו פשוטים (באופן יחסי) אבל אני תמיד חייבת להסתבך וכך צוברת לי מעגל תמיכה נרחב של גברים בסטטוסים שונים. אתמול היה יום החבר הטוב והמאהב לשעבר. מאז התקרית עליו כתבתי, לא השלימו החוקי והבסט פרנד. כל אחד תקוע בפינה שלו של הזירה ומסרב לעשות את הצעד הראשון. עם שניהם דיברתי, התחננתי, הסברתי שאני צריכה שלום בית – שיסתדרו. החוקי שלי, שיותר מכל רוצה בטובתי, עשה צעד גדול אתמול כאשר נפגשנו בביקור הורים של מחנה הקיץ של הצופים והושיט לו יד. ההוא התנהג כמו שמוק מושלם – עשה תנועה מגושמת בחוסר חשק ולא היישיר מבט. אני רתחתי. קודם כל בגלל שאני יודעת כמה היה קשה לחוקי לעשות דבר כזה ורק מאהבה עשה ואחרי סירוב שכזה – אין אצלו הזדמנות שנייה – וחוץ מזה – תעשה גם אתה מאמץ אם אתה חבר שלי ויודע כמה זה חשוב לי.

אני דואגת שהגברים שלי יהיו מהסביבה הקרובה ומה שבטוח – ניפגש באירועים ולכן לא צריך להפתיע אתכם לשמוע שגם הדובדבן היה בביקור הורים אתמול, מה יש לו לבוא למחנה קיץ!!! הבת שלו כבר בת 15. מספיק!!!! למזלי, ראיתי את האוטו שלו כבר בחנייה והייתי דרוכה. לכן ראיתי אותו לפני שהוא ראה אותי (או שלא) ולא היה קשר עין בינינו. בסופו של עניין חזרנו הביתה בשלום והחלטנו ללכת לסרט (סוף העולם שמאלה – מומלץ ביותר!). כבר בחנייה של הסרט היתה לי תחושת בטן שהתממשה אחרי 7 דקות כאשר הדובדבן ואשתו נכנסו לקולנוע ונעו במסלול ישר לכיוון שלי. כאן לא היה לאן לברוח ומסלול ההתרסקות היה ידוע מראש. לראשונה אחרי שנה נוצר קשר עין של ממש – אחד מול השני – כמה שניות טובות. אני הסתכלתי עליו במבט שאני מקווה שאמר: "אין לי שום בעייה להסתכל לך בעיניים – ויותר מזה – אני בזה לך על ההתנהגות המבישה שלך". הוא הסתכל עלי במבט ריק וחלול שלא אמר כלום – אפילו לא שהוא מכיר אותי בכלל. מחשבות לחוד ותגובות גוף לחוד – אחרי התקרית רעדו לי הרגליים ודכדוך שקע בליבי.

חוץ מזה, אני לא רוצה שוב לריב עם החבר שלי ולפי הטלפונים שלו היום (שלא עניתי) אני מבינה שהוא רוצה לגשש כדי לדעת במה הבחנתי (כאילו לא ברור לו) ואיך זה משפיע עלי. הייתי רוצה לדבר איתו אבל זה ייגמר בריב – אני יודעת. מצד שני, מאד נפגעתי בשביל החוקי שעשה מאמץ אותו אני מעריכה ביותר.