יום אחד הופיעה בביתי תיקיה כחולה של פעם. משהו לא מוכר, לא של הבית, ועליו מילה אחת – אופיר. "מה זה?" שאלתי, אף אחד לא ידע. "זה היה באוטו", אמרו לי ואף אחד לא ידע איך זה הגיע לשם. פתחתי את התיקיה ומצאתי שם פיסת חיים. ספר מחזור של גימנסיה הרצליה, ממש מהתקופה שלי. דפים המודפסים במכונת כתיבה, הכריכה הכחולה בפורמט ההוא, המוכר. כמה מחזורים מתחתי. תמונת מחזור. נער בלונדיני יפה. תעודת סיום של קורס מפקדי טנקים, עוד כמה תעודות וחבילת תמונות של ילד שנולד בשנת 1996. הרגשתי שאני מציצה לתוך חיים של מישהו זר, שפלש באופן תמוה לתוך ביתי.

התיקיה הזאת היתה מונחת כמה ימים כמו גוף זר בבית והיה לי ברור שהיא חייבת לחזור לבעליה. בדקתי באתר של 144 ולא מצאתי שום טלפון תחת השם שהיה שם. נכנסתי לאמביציה של בלשית מתחילה והלכתי למספר הטלפון של ההורים מספר המחזור. הטלפון מנותק. אחרי כמה ימים החלטתי לעשות ניסיון אחרון והתקשרתי ל- 144. "אין לי מספר של בזק, אבל יש שני טלפונים ניידים", אמרה הטלפנית. התרגשות קלה אחזה בי, עם ההתקרבות התעלומה לפתרונה. הטלפון מצלצל וקול עמוק, לגמרי לא מתאים לפני הנער שראיתי בספר המחזור, ענה לי. אופיר? שאלתי, כן, הוא אמר. שיחה קצת משונה, אמרתי, אבל כך וכך וכך – וגוללתי בפניו את הסיפור המוזר. היה חסר לך? שאלתי, ממש לא, אמר. הפעם האחרונה שנתקלתי בזה היה לפני שלוש שנים, כאשר פיניתי את הבית של הוריי שנפטרו.

בקיצור, התעלומה לא נפתרה, אבל התיקיה הוחזרה לבעליו – במפגש על הדרך, תוך מבוכת מה ואפילו התרגשות קלה, קיבלתי הרבה תודות והזמנה לקפה, אבל עדיין לא ברור איך הגיע האורח הזה לביתי.....

גברת מירי רגב ,

לולא המלחמה הזאת לא הייתי יודעת איך את נראית ויותר טוב - איך את נשמעת... צר לי על החשיפה האינטנסיבית הזאת שבה את נחשפת לעיני ולאוזני. נראה לי שהתבלבלת. את לא אשת יחסי הציבור של הצבא. אנחנו יודעים שיש לנו צבא נפלא, טייסים נפלאים, מודיעין נפלא  - הכל נפלא. הרי אילו הילדים שלנו. את ממש, אבל ממש, לא צריכה למכור לנו אותם.

את גם לא נמצאת בתחרות דיבור. זאת אומרת, אם תאטי את קצב מילותיך ותעשי פאוזה פה ושם, לנשימה קלה, זה לא יוריד לך נקודות. באותו זמן תוכלי גם לחשוב על מה את אומרת, ואולי זה יגרום לך לומר דברי טעם במקום לחזור כמו תוכי על סיסמאות מתלהמות. את לא צריכה להתאמץ יותר בגלל שאת אישה - עברנו כבר את שלב ההתפתחות הזה. את לא צריכה להוכיח את רהיטות הדיבור שלך. נכון, זה חשוב שדוברת תהיה רהוטה, אבל בימים אלו, יש דברים חשובים יותר. חשוב שתקריני קצת אנושיות, קצת אמפטיה - בכל זאת - ילדים נהרגים שם. במקום זה, את ממשיכה, בטון מונוטוני, לירות אותן מילים, כמו תקליט שבור וגורמת לנו געגועים כואבים לסימפטיה ולעדינות של נחמן שי.

אני מחכה בקוצר רוח לראות אילו קציצות יעשו ממך אנשי ארץ נהדרת....

...את הספר "אהבתי כל כך" של יהודית רותם.

"מי שאמה לא אמרה לה שהיא יפה בעודה ילדה, לעולם לא תרגיש טוב בתוך עורה, בתוך גופה, מאחורי פניה, ולא חשוב כמה רבים יהיה הגברים והנשים שיחזרו ויגידו לה "את כל כך יפה". היא אמנם תרצה שיגידו לה שוב ושוב את המילים המשכרות האלה, היא תכמה למנגינה שלהן ותספוג אותן כמו סם, היא תעשה כל מאמץ להיות ראויה להן, אבל היא לא תאמין לאומרים אותן. היא תחייך ותתנהג כמו יפה, ובתוך עצמה תרגיש דהויה, כמי שנשלל ממנה מתנת היופי" (עמ' 190)

"ואולי הכל תלוי בקומבינציה מסוימת, חד פעמית, וזהו המיסתורין, ה"דרך גבר בעלמה". לפעמים כל החיים עוברים עלינו בחיפוש ובציפיה לשילוב הנכון לנו, וכמה חבל שאיננו נולדים עם ידיעת הצופן המתאים לנו, ורק לנו." (עמ' 293).

אז מה זה הסימפטום החדש הזה "שלפוחית רגיזה"?????? על מעי עצבני כבר שמעתי אבל עכשיו, בחסות חברות תרופות שרוצות לקדם מוצרים, התוודענו אל תופעה חדשה - אם את הולכת לשירותים כל שעתיים - תדעי לך שהשלפוחית שלך רגיזה!

אז יש לי חדשות בשבילכם, כשאני שותה הרבה מים - אני עושה הרבה פיפי אלא אם כן, יש לי דלקת בשלפוחית.

ואתם - ממציאי התרופות - אתם הדבר המרגיז פה.