מה יש בו בקיר הזה, שגורם גם לאנשים לא דתיים כמוני להתרגש עד דמעות?

הרבה אנשים היו אתמול בלילה בכותל המערבי. ראש חודש, אמרו לי. לפני הסיור המתוכנן במנהרת הכותל, ניגשתי לכותל. פילסתי את דרכי בעדינות דרך נשים צעירות שהתפללו בכוונה יתרה. על יד הכותל נשמעו יללות חרישיות מכמה מוקדים. הושטתי את ידי ונגעתי באבן הקרה ובלי שום אזהרה מוקדמת, דמעות עלו לעיני. פסעתי לאחור עם הפנים לכותל - ממש כמו אחיותי חובשות השביס, מתוך תחושת הכבוד שגאתה בי.

אחר,כך, בסיור במנהרת הכותל, נוכחתי שאותו "כותל", המעורר כמיהה והתרגשות כה רבים, הוא רק פיסה קטנה של החומה כולה ושגם האבנים התת קרקעיות האלה, המסותתות לתפארת מלכות הורדוס, גם הן חלק מאותו הכותל. אבל דווקא לצידן הלכתי באדישות מסוימת - ללא אותה התרגשות שהרגשתי שם ברחבה.

ובכלל, יומיים בירושלים ואני מרגישה כאילו הייתי בחו"ל.

ועוד משהו: הסיבה שאני נמצאת כאן הרבה פחות היא בגלל שאני כותבת בקפה דה מארקר. שם אני כותבת בשמי האמיתי ויש לי במה לנושאים מקצועיים שמעסיקים אותי.

כאן הבלוג הוא אישי יותר וכנראה שבתקופה הזו אני פחות זקוקה להתבטאות בכיוון הזה.

תודה שאתם כאן בכל זאת - "ששת" קוראי הנאמנים....