כבר כמה שנים  שהחופש הגדול כבר לא מהווה סיוט בלתי נגמר. הילדים כבר גדולים וישנים מאוחר. לא צריך להסיע לקייטנות וכך גם לי יש חופש קטן משלי – השעון לא צריך לצלצל בשש וחצי, אין הסעות לחוגים אחר הצהריים – הכל יותר רגוע.

אנחנו יוצאים לחופש עם הילדים בסוכות כי אנחנו חמישה והכל יותר זול אחרי הקיץ. השנה ניסע בראש השנה בגלל הגיוס של בכורי בתחילת אוקטובר. אנחנו נוסעים לטוסקנה וההכנות בעיצומן. אני מאד מתרגשת. אוהבת את שלב התכנון, את הסריקות באינטרנט כדי למצוא מקומות מדליקים, את ספרי המדריך מלאי שמות של מקומות שאינם אומרים דבר לפני הטיול ומתמלאים ריחות ותמונות אחריו…

ילד אחד לא יקום מחר מוקדם ונכין הערב סנדויץ' אחד פחות. חוץ מזה, אין שינויים. הקטנה שלי עולה לכיתה ו' והיא כבר לובשת גוּזיה….

אז בהצלחה לכל ההורים והתלמידים ושתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם.

1. חברו לצוות סיפר שהוא סרב להניף את הדגל בטקס הפתיחה. עם כל הכבוד לטקסים ולסמלים – הוא העדיף ללכת לישון מוקדם ולהתכונן למירוץ למחרת. הוא אמר שהוא קודם רוצה לעשות את העבודה שלמענו הוא שם והבטיח להשתתף בטקס הסיום.

תחשבו על זה – כמה זה לא טיפוסי ישראלי. רוב דמויות המפתח בפוליטיקה שלנו, נותני הטון, קובעי המדיניות והמשפיעים המרכזיים על גורלנו הרבה יותר מתעניינים בטקסים מאשר בעבודה השחורה שלמענה נבחרו.

כמה אופייני ללכת על בטוח ולנסות לגזור קופון על חשבון הניצחון הזה….

בקיצור, איש עם עקרונות, עם מוטיבציה, עם אמונה ולא פחות חשוב – נהנה מכל רגע.

מידע חיוני זה מופיע בעמוד הראשי של ווי ווי ווינט.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2968935,00.html

אל תתלהבו – הדוקטורנטית קרסה זמנית, (אחרי יומיים בלבד) ויצאה לחופשה מישרא. מעניין אותי מאד לעקוב אחרי המחקר שלה וכבר גיליתי נתונים מעניינים והשאלות שהיא מעלה מעוררות תגובות שמעוררות מחשבה.

בפוסט האחרון היא מספרת איך "נבלעה" על ידי הבולען ששמו ישרא – חוויה שעוברת על כולנו בשלבים הראשונים כאן – טשטוש מפחיד בין הריאלי לוירטואלי כאשר הדגש הוא על הוירטואלי והתחושה היא של ניתוק מן העולם האמיתי.

היא השתמשה בביטוי שמאד מצא חן בעיני: "הייפר-קומוניקציה". יופי של ביטוי כי הוא נכון לא רק להתעסקות הוירטואלית אלא יכול לתאר בכלל את עומס היתר שיש לפעמים בתוכנו – ממש כמו שאני מרגישה בימים האחרונים. Overwhelming. לא יודעת איך לתרגם את זה אבל זה גורם לי לחוש לחוצה ועצבנית. אני צריכה חופש. עוד שלושה שבועות זה מגיע.

ד.א. אני מוצאת שסטטיסטיקות מרתקות אותי ואני לא ממש מבינה למה. למה מעניין אותי לדעת כמה אנשים נכנסים לכאן כל יום? הרי זה לא משפיע על הכתיבה שלי. למה מעניין אותי פילוג הגילאים כאן בישרא? כמה בלוגים פעילים כיום?