היום למדתי ששם חודש אלול הוא בעצם ראשי תיבות של "אני לדודי ודודי לי". הוקסמתי מהמידע הזה. הכוונה המקורית היא כמובן "דודי" במובן האלוהי אך אני מעדיפה את הפירוש החילוני במובן של אדם לחברו.

החל מראש חודש אלול (שחל ביום ששי שעבר) , יש 40 יום עד יום כיפור. ימי רצון. בימים אלה ניתנת לנו הזדמנות לחפש את האור.  הכוונה היא לעשות מעשים טובים שבאים מרצון טוב -לתת ולהשפיע ולשמש צינור נקי וטהור. הקבלה אומרת: "אל תילחם בחושך כי למלחמות נגד החושך אין שום סיכוי להצליח, הדלק את האור והחושך יעלם".  כמה זה פשוט. אני מרגישה בתקופה האחרונה שהחושך מאיים על האור ודווקא בימים האחרונים הרגשתי את התחזקות האור שבי – והנה היום קיבלתי את המידע הזה, שכרגיל, תואם את האינטואיציות החזקות שלי ונותן לי אישור לדרכי.

הקבלה אומרת שבחודש אלול אנו זקוקים לכל מעשה חיובי שביכולתנו לעשות מתוך מודעות של השפעה לזולת מתוך דאגה ואחריות לגורל העולם כולו בחזקת: "תעשו טוב תמצאו טוב וישר כוח".

מה איכפת לנו לנסות?

הערה:

אני לא חוזרת בתשובה או משהו - אבל אני נהנית מנקודות החיבור של המקורות עם החיים.

במי לבחור? אני מאוהבת קשות בגיא אריאלי, בעל החיוך הממיס והלוק הסקסי. אבל אני מוכרחה להתוודות שאני מגלה משיכה חדשה לחיים רביבו! איך שהבחור הזה מתנועע!!!  WOW!!  הטנגו שלו היה מלהיב ומרגש וגם החיוך שלו, יש להודות, די הורס....

פיני נחמד אבל ממש לא עושה לי את. קצת חנוני, למרות הכל...

אבל חיים ואנה (שהיא גם מדהימה בטירוף ) גם ככה קיבלו ניקוד גבוה ודווקא גיא ומאשה הגיעו למקום שלישי אז אולי כדאי בכל מקרה לתת להם את הקול. אבל אם כולם יחשבו שמקומם של חיים ואנה מובטח, אז בסוף הם לא יעלו.... העניין הוא שאני רוצה לראות את שניהם בגמר ואז מי שיזכה זה טוב מבחינתי....

אבל השיטה המחורבנת, הסוחטת רייטינג הזאת, של המתנה של 24 שעות לתוצאות – זאת שערורייה שרק ועדת חקירה יכולה לתקן!!!!

פתחתי את הבלוג הזה בדצמבר 2003. מאז כתבתי 562 פוסטים.

הגעתי לישרא דרך אתר רשימות, שם לחצתי על לינק לבלוג של זוש ולא הבנתי מה זה בדיוק. התחלתי לשוטט והגעתי לבלוג של מישהו שכתב על לב שבור. הגבתי אצלו (לא זוכרת אפילו באיזה ניק) וכתבתי שגם הלב שלי שבור ובכיתי תוך כדי כתיבה. המשכתי לשוטט בבלוגיה והגעתי לבלוג של פמה. בדיוק היה לה יום הולדת והיא הוקפה באהבה. היה לי צורך עז להיות מחובקת באותה תקופה וגם צורך עז לכתוב ולהביע את הכאב שלי. כך נולדה דרלינג. בהתחלה כתבתי הכל – ללא מעצורים וצנזורה – הרי אני לא מכירה כאן איש. לרגע אחד לא חשבתי על האפשרות שאנשים שאני קוראת וקוראים אותי יעברו מהוירטואלי לממשי. כמה בחורים ניסו להתחיל איתי בפרטי. דחיתי אותם בנימוס, (חוץ מאחד שהיה עדין במיוחד). עם כמה מהבנות יזמתי אני את הקשר והיו מפגשים שתרמו פנים ושמות אמיתיים לדמויות הוירטואליות ששירטטתי בראשי.

אבל במקביל למעבר מהאנונימי לממשי, חל שינוי בכתיבה שלי. התחלתי לצנזר. כך עברתי מכתיבה אישית לכתיבה כללית יותר – בלוג הגיגי שכזה. עם הזמן גם מיתנתי את הכתיבה שלי – יש הרבה יותר שיחות טלפון מאשר תכתובת בתגובות. יש לי פחות סבלנות לקרוא בלוגים אחרים  וכך דינאמיקת התגובות מצטמצמת. התחלופה כאן גדולה, למרות שהגרעין הקשה איתו התחלתי עדיין כאן ברובו אבל אנשים טובים שאהבתי לקרוא, כמו אמיגו, לייפסטייל, פרומטיאוס והמוס, כבר לא כאן. אני מתגעגעת אליהם.

לא ממש התחברתי לבלוגרים חדשים – אולי כי אני לא מקדישה לזה מספיק.

הכתיבה, שתמיד משכה אותי, פרצה ממני, כאן בישרא. אני לא חושבת שאני משוררת ומקנאה הרבה פעמים בפוסטים שאחרים כתבו. אני מקנאה גם בעצמי, כשאני קוראת פוסטים ישנים שלי ותוהה למה אני לא כותבת כך יותר....

בן זוגי לא יודע עד היום על הבלוג שלי, למרות שהיום המילה "בלוג" היא בשימוש חופשי יותר – גם כשאני מספרת לו על חברות שלי. רק חברה אחת (אוהבת אותך) מחיי הממשיים קוראת אותי. עוד שתיים יודעות שיש לי בלוג אבל בלי פרטים. הרבה יותר עברו את הגדר מהוירטואלי לממשי. כמה בודדים חדרו עמוק לתוך חיי וליבי.

בקיצור – הרבה יותר ממה שחלמתי.

אני שמחה שאני כאן ומודה ליריב על ה- safe place הזה. אני מודה ל – 54 אנשים שהביעו רצון לקרוא כל מה שאני כותבת. אני מודה לאלה שהיו ואינם ומתנחמת באלה שעוד ישנם– אני מקווה שתישארו איתי.

תודה לדודה מלכה על הרעיון.

           ריח גשם באוגוסט.

1. חנות התמרוקים של שירי חבקין ובעיקר ריחו המנחם של חמאת גוף מאסק.
2. שכיבה על ערסל שהוא מזרן כפול, בפרישת איברים, מתחת לעלי עץ הפקאן הגדול בחצר האירוח.
3. ארוחת ערב גורמה בבישול עצמי על שולחן ארוך בחצר.
4. להכין את הצ'יפס החד שנתי שלי לאנשים אהובים שמתמוגגים מכל צ'יפ.
5. האויר הקריר שמגיע כל ערב לאחר החום הלוהט.
6. לא להזיע שבוע באוגוסט.
7. השנייה הראשונה שבה אני טובלת במי החצבני הקרים.
8. תחושת הקרירות שלא מרפה לאחר הטבילה בנחל, למרות החום הכבד.
9. לשבת חצי יום על שפת החצבני ולראות את עם ישראל עובר מול העיניים.
10. לגלוש ללא שליטה על אבוב לאורך הנחל.
11. טעמו המתוק של תירס שבושל מיד לאחר שנקטף.
12. להיות חמישה ימים צמודה לילדה שלי.
13. להתחבר לדברים הפשוטים של החיים.

היה נפלא.