הקיץ הזה היינו זוג עם פרפר. הפרפר זה חיימ’קה שהתעופף פנימה והחוצה, ינק קצת צוף מהמקרר ועף חזרה לחברה שלו. הילדה לא היתה שלושה חודשים בארץ ועל כך לא אוכל להרחיב את הדיבור כדי לא לפגוע במעטה הסמי אנונימי שאני עדיין מצליחה לתחזק כאן.... האמצעי נסע בתחילת יוני וחוזר רק בסוף ספטמבר והוא הנושא הפעם..

העניין הוא שעד עכשיו הוא היה במקום אחד, שבו היתה תקשורת ופתאום, היום, הוא עזב את הציויליזציה והחל מסע רגלי של שלושה שבועות ב – wilderness אי שם בארצות הברית. קשה להאמין שאפשר ללכת לאיבוד כך באמריקה אך מסתבר שגם שם יש חורים שחורים שבהם אין חשמל או קליטה סלולרית ואני לא יכולה להימנע מההשוואה לטיול הגדול שאנחנו עשינו במזרח הרחוק הרבה לפני עידן הטלפונים הסלולריים והאינטרנט. התקשורת היתה קלוקלת עד בלתי אפשרית. כדי להתקשר הביתה היה צריך להזמין תור יומיים מראש וגם אז חיכינו שעות בתור. הקו היה משובש והשיחה יקרה להחריד. אבל עכשיו, כשהכל זמין וזול, זה מדגיש את הנתק. במהלך שלושה שבועות של הטרק בהימאליה (ראונד אנאפורנה – כן, דרלינג שלכם עשתה את זה כמו גדולה) המשפחות שלנו כלל לא ידעו אם אנחנו בחיים.... בשבילך, כשאת זו החווה את החוויה ויודעת שאת בסדר – זה ממש לא בעייה. אבל איך ההורים שלנו החזיקו מעמד? יותר נכון, איך אני אחזיק מעמד?

הוא היה נורא לחוץ. תמיד היתה לו בעייה עם הלא נודע והוא החליט לאתגר את עצמו במסגרת טיפול עצמי ולהיכנס בגוף הפחד. היו כמה רגעים בהם חשבתי שהוא יייסוג אבל הוא התגבר בעזרת תמיכה וחום. הוא נמצא עם שני חברים והם רגילים לטיולים. אני בטוחה שהחוויה כבר תרמה לחישול ולחיזוק האישיות....

אבל לא יכולתי שלא לחשוב עליו כששמעתי היום את השיר הזה ברדיו – שאין בו התרגשות והתלהבות של הרפתקאה, כמצופה, אלא עצב של פרידה.

אנחנו לא יכולים להגן על הילדים שלנו ולהיפך – אנחנו צריכים לעודד אותם להתמודד עם הקשיים שלהם כדי שיצאו מהצד השני מחוזקים יותר. אין דרך אחרת.

אז אני מתחילה לספור לאחור – עד ל- 20 בספטמבר....