האומץ לעוף.

באחד מהפוסטים שלי, הוא כתב לי שמאוד מעניין אותו איך אני מסתדרת עם העובדה שכולם דתיים אצלי במשפחה...איך מערכות היחסים אצלנו...וכו'

אז ככה...

בתור ילדה קטנה, גדלתי במשפחה מסורתית ולא ממש דתיה, היינו עושים קידוש ואח"כ פותחים טלויזיה...

כשהייתי בת 12 בערך ההורים שלי חזרו בתשובה...ועם השנים הם התחזקו יותר ויותר.

אני ואחותי, שצעירה ממני בשנה וחצי, קיבלנו את ההחלטות של ההורים שלנו כמשהו מובן מאליו...אחותי הקטנה כבר נולדה לתוך החזרה בתשובה.

העבירו אותנו לבתי ספר דתיים (לא חרדיים) וככה המשיכו החיים.

אני הייתי בבני עקיבא, קיבלתי באהבה את הדת וכל מה שמשתמע מכך...

עשיתי שירות לאומי שנתיים (הייתי פטריוטית, לא חשבתי שמגיע לי להשתמט מהשנתיים רק בגלל שאני דתיה).

ואחרי השירות, נרשמתי לבר אילן...(סוציולוגיה-אנתרופולוגיה).

אחרי שסיימתי שנה בבר אילן הגעתי למסקנה שזה לא הכיוון שאני רוצה ועזבתי.

נסעתי לשנה וחצי לארה"ב, שם עבדתי וטיילתי.

כשחזרתי, כבר התחיל לקנן בי הספק לגביי הדתיות שלי...

אבל עד שלא ליבנתי את זה עם עצמי לא הפסקתי לשמור מצוות.

בגיל 24 כשהכרתי את בעלי, כבר אז ידעתי בוודאות שאני "חוזרת בשאלה"...ולאט לאט עזבתי את שמירת המצוות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנסעתי בשבת..זה היה בערב ראש השנה...זה היה מוזר לי...אבל לא היו לי נקיפות מצפון, אולי בגלל העובדה שהייתי שלמה עם ההחלטה.

אני זוכרת שבאתי לאבא שלי, בשולחן השבת, ואמרתי לו...

"אבא, אני נוסעת בשבת"...

ואבא שלי ענה לי "תעשי מה שטוב לך ולבן זוג שלך"...

הייתי מופתעת מהתשובה ועד היום אני זוכרת לו לטובה את זה.

היום, ההורים שלי גרים בישוב אלעד...הם מאוד דתיים אבל מלאיי חיים ופתוחים.

אחותי השניה חרדית וגרה בשכונה של חרדים, אבל גם פתוחה בנפשה ואוהבת את החיים.

אחותי הצעירה דתיה, סטייל בני עקיבא .

נכון להיום, אני לא דתיה, אך בהחלט שומרת על המסורת היהודית, אנחנו עושים קידוש בבית ביום שישי בערב ואוכלים ביחד ארוחת ערב, אני שומרת בבית על כלים של בשר וחלב, נדיר שאני מדליקה אש בבית בשבת ומשתדלת לקנות אוכל עם הכשר בד"צ כדיי שאם המשפחה שלי באה הם יוכלו לאכול אצלי.

אני מתלבשת צנוע כשאני באה לארועים של הצד שלי או כשאני באה למשפחה שלי...(ומי שמכיר אותי יודע שלהתלבש "צנוע" זו הקרבה גדולה מבחינתי...).

אמא שלי מנסה מידיי פעם להעיר לי, אבל אני לוקחת את זה בהומור...

יום אחד למשל, היא ראתה איזה ידיד שלי שבא אליי הביתה ונתן לי חיבוק ענק...היא כ"כ הזדעזעה שלמחרת היא רצה לאחותי ואמרה לה "היית צריכה לראות איך הוא חיבק אותה, מחץ לה את כל החזה"...)...

בעקרון, אנחנו מאוד אוהבים ומסתדרים נהדר...

אני מאוד אוהבת את האחיות שלי ויש ביננו קשר מעולה.

הילדים חברים טובים בינהם ומאוד נהנים להיות ביחד.

רק דבר אחד גדול מעיב על הכל, לפחות מבחינתי,

העובדה שאסור לי לנסוע אליהם בחגים ושבתות זה דבר שמאוד מפריע לי...אני לא מבינה את זה לפעמים...

איך הילדים שלי יחוו את הדת? איך הם יראו חגים כמו שצריך? איך הם יספגו אוירה יהודית אם לא מאפשרים לי להגיע אליהם...

מדוע אני חייבת לארוז את עצמי עם הבעל והילדים לכל החג או לכל השישי שבת בשביל להרגיש קצת מסורת...

הם לא מצאו רב שיתיר להם להרשות לנו לבוא בשבת וחג...

אבל לדעתי זה פספוס גדול...

יש ימים שאני נורא מתגעגעת לביחד הזה שלנו כמו פעם...

אבל מכיוון שזה לא ניתן, אני זאת שמארחת בחגים אצלי את כל הצד של בעלי...ומנסה לשחזר את הבית שגדלתי בו.

עוד שלושה ימים...

עוד קצת לנשום עמוק ולספור עד מאה...

אני לא יודעת מה איתכם...אבל אני כבר התחרפנתי...