ישנו סרט בשם "אבודות והוזות". למי שראה, ובעיקר למי שלא ראה, אספר קצת על מה שקורה בסרט. הסיפור פותח בנערה נחמדה בשם מרי, המגיעה למעין פנמיית בנות. היא שקטה, ביישנית ומנסה להתאקלם למקום אליו היא הגיע, למקום שנראה כמו בי"ס רגיל וקפדני, אך היא מכירה בדיוק את הבנות הנכונות כדי שיראו לה שהוא יותר מכך. אבל הסיפור הוא לא על הבי"ס, הוא על אותן בנות שהיא מכירה.. בחדר איתה גרות שתי בנות טורי[ויקטוריה] ופולי, אשר מהר מאוד מתגלה שהן זוג אוהבות אשר מתחמקות אחת למיטה של השניה בלילות ומפגינות אהבה, אבל רק בדלתיים סגורות.. הבעיה מתחילה כאשר בוקר אחד אחותה קטנה של טורי וחברותיה מפתיעות את האחות ופורצות לחדרה כדי להעיר אותן[כמעט כל בוקר] ומגלות אותה ואת השותפה שלה לחדר (פולי כמובן) יחד באותה מיטה, מכוסות תחת אותה שמיכה וללא בגדים. חברותיה של האחות יוצאות המומות מהחדר ואילו האחות עדין מנסה להקל מה היא ראתה בזה הרגע... "אה... אהה.. את מבינה.. אחותך.. היא.. קשה לה להירדם בלילות.." פולי ניסתה לגמגם תירוץ, משהו, אותו משהו שהיא ניסתה גם להגיד למרי כשאשר מרי התעוררה בבוקר יום אחד וראתה אותן מחובקות. אבל זה לא היה משנה שמרי תדע, לא כמו שזה משנה שאחותה הקטנה של טורי יודעת והיא יכולה לספר את זה להורים ובעצם לכולם.. מכן והלך הכל משתנה... טורי הסבירה לפולי שהיא חייבת להפסיק עם הקשר הזה.. בחיים לא יקבלו אותה בחברה.. ההורים שלה בחיים לא יבינו.. אבל מי שלא הבינה היתה פולי. היא לא הבינה את כל התירוצים הללו. הדבר היחיד שהיא הבינה זה שהיא אוהבת את טורי, אוהבת אותה אהבה בלתי נתנת לתיאור, אהבה שהיא ניסתה להסביר לטורי ללא הפסקה רק כדי שטורי תחזור אליה, אהבה שהיא ניסתה להסביר למרי כל הזמן, רק כדי שמרי תוכל לנסות להבהיר לטורי עד כמה היא (פולי) אוהבת אותה, אהבה שהיה אמיתית עד כאב.. טורי התחילה להתכחש לפולי, לכל מה שהיה בינהן, התחילה לצאת עם בחור אחד, התעלמה מפולי, כך לאורך כל הסרט אפשר להרגיש את הכאב של פולי, מרגישים את אותו חוסר בהירות שהיא מרגישה, מנסים יחד איתה למצוא פיתרון.. אבל אולי אין פתרון.. אני לא אספר את סוף הסרט, אני רק אמליץ לכם בחום רב לראות את הסרט.. אני רק אתריע ואומר, שבהחלט אין פה HAPPY END שמצפים לו, הסוף פה הוא כמו הסוף שיכול להיות בחיים משמע - כואב. ולמה אני מספרת את כל זה? ובכן, כמו שאמרתי, אני ממליצה לכולם לראות את הסרט הזה. באמת סרט מדהים. דבר שני, הוא שהסרט הזה גרם לי לחשוב.. כלומר לא רק הסרט הזה, אבל הוא בהחלט מעורר מחשבות גנוזות.. המסקנה אליה הגעתי היא שבסופו של דבר- אהבה=כאב עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מאלו שלא מאמינות באהבה, להפך, אני חושבת שלהיות מאוהבת זה אחד הדברים היותר נפלאים.. אבל אולי בעצם הם נפלאים רק באותם רגעים...? תחשבו על זה, הדרך היחידה שאהבה (ואני מדברת על אהבה אמיתית) לא תגמר בכאב, זה אם זה היה כ"כ אמיתי שזה לא נגמר.. כלומר גם שאנחנו מבוגרים, החיים והלאות נראים על פנינו - גם אז, נהייה עם אותה אהובה ליד. ואת האמת, נראה לי דור שכזה, של אהבת אמת עד הסוף - כבר לא ישוב.. אנחנו דור שכבר לא מתאהב. הוא יותר עסוק בלחפש אהבה, בלחפש בן זוג לעד, עם הקריטניונים המתאימים להמשך שושלת חזק (אם נקרא לזה ככה) שכבר ההרגשה של התאהבות אמיתית היא סתם עוד רגש, לאו דווקא משהו שצריך להתחשב בו.. הממ, אני נשמעת מאוד פסימית.. ואני מודעת לזה שזה לא כולם ככה, ממש לא.. אני אשמח מאוד לדעת שזה מיעוט אצלנו בני האדם.. אבל אני כבר לא יודעת.. כי אולי בעצם כולנו אבודים והוזים? אולי כולנו בעצם אבודים בחיים האלו, מחפשים את אותה אהבה עד למצב שאנחנו כבר מתיאשים.. אולי כולנו בעצם הוזים בחיים האלו, הוזים שכן קיימת כזו אהבה, שכן אנחנו צריכים לחפש, אבל אנחנו מתיאשים.. ואז אנחנו אבודים, אבל ממשיכים להגרר אחרי זה עד שזה נראה כאילו שנמצאנו. אבל אם נתבונן שוב, לא נמצאנו ע"י האדם שרצינו שימצא אותנו.. ואז אנחנו הוזים, אבל ההזיה הפעם היא מטעה (אז אולי בעצם היא עושה את המוטל עליה?) היא גורמת לנו לחשוב שאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו נמצאים, במקום שבו אנחנו שלמים עם עצמנו שזו לכשעצמה הרגשה טובה שתשים אותנו למעלה, אבל אם נגלה שהיא לא נכונה, ניפול בצורה הרבה יותר כואבת. אבל אולי אנחנו לא? אולי באמת יש כאלו שהם שלמים עם עצמם, הם אופטימים בחיים, הם נמצאים במציאות וחסרי הזיות.. אבל מצד שני... אולי כולנו קצת אבודים וקצת הוזים...?
אוהבת אותכםם
טינקרבל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כל כך יפות כל כך עדינות [שיין וכרכמן]
תודווו שזה מהמם...
סקס,סמים ורוקנרול..
