| 5/2006
 איך הפסקתי לדאוג והתחלתי לאהוב את מקס הזועם.
זה פוסט מיוחד באמת, בגלל שהפעם, מי שכותב את הפוסט זה לא מקס הזועם אלא אני, האיש שכותב את הפוסטים של מקס הזועם.
ניצלתי את ההזדמנות, מקס הזועם קרא עוד מאמר של נחמיה שטרסלר והלך לפרק סלעים מרוב עצבים, אז חשבתי שאשתלט לו על הבלוג ליום אחד כדי לספר מי זה מקס הזועם, מאיפה הוא הגיע, למה הוא זועם, למה הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי ולמה אני אוהב אותו למרות שהוא בדיוק מסוג האנשים שכל חברה אנושית (חוץ מהויקינגים וההונים) היתה מעלה על קרחון ונותנת להם להסחף לים.
אז בואו נעשה את זה מסודר:
1. מי זה מקס הזועם?
מקס הזועם הוא דמות ספרותית, שמבטאת מרכיב באישיות שלי. אפשר להגיד שהוא בדיוק כמוני אבל עם כמה הבדלים: אני מתגלח פעם בשבוע וחצי ואילו למקס הזועם אין צורך להתגלח שכן יש לו זיפים של 5 ימים באופן קבוע. מקס הזועם מעשן יותר ממני וגם שותה יותר קפה (למרות שזה קשה), להבדיל ממני, שעוד יש לי קצת כבוד עצמי, מקס הזועם יהיה מוכן לגרד את התחתית של הפינג'אן שהוא שכח לשטוף לפני שנה כדי להשיג את מנת הקפאין שלו. ההבדל העיקרי הוא שאני לוקח את החיים יחסית בסבבה, עושה מה שמעניין אותי ולפעמים גם יושב בכיף בגינה עם ספר ובקבוק בירה. מקס הזועם, לעומת זאת, יושב כל היום מול המחשב עם קפה וסיגריות, חוטף קריזה על כל מה שקורה בעולם ומנסה להוציא משהו מזה בבלוג שלו.
2. מאיפה הוא הגיע?
טוב, את הביוגרפה המלאה שלי אני אחסוך מכם, אבל אספר שכשהייתי צעיר (מקס הזועם היה אומר "צעיר ויפה" אבל האמת היא שהיום אני נראה הרבה יותר טוב מאשר נראיתי בגיל 16, וזה רק מוכיח עד כמה המצב היה חמור אז) הייתי אחד מהילדים האידיאליסטים הטפשים האלה. באיזה שהוא שלב, איבדתי אמון בפוליטיקה ובפוליטיקאים, הפסקתי לקרוא עיתונים, ניסיתי לעשות מדיטציה ולחיות את החיים בשאנטי.
בערך באותו הזמן הייתי מזדהה עם כל הבולשיט על לראות את הצד היפה של החיים, להקשיב לשירת הורדים ולעצור להריח את הציפורים וכו'.
העניין הוא שכל מה שהפריע לי בעולם לא הלך לשום מקום, בסך הכל הדחקתי את זה, והדחקתי את החלק בי שצבר יותר ויותר עצבים.
היות שלא חסרות עוולות בעולם, העצבים המשיכו להצטבר איפה שהוא ובשלב מסויים הם הגיעו להכרה עצמית (בערך כמו המחשב ב"אודיסאה בחלל 2001) והתחילו לדבר איתי.
זה התחיל, כנראה, כשרכבתי על האופנוע שלי ואיזה בן כלבה עם ג'יפ דחק אותי בנונשלאנטיות החוצה מהנתיב שלי. אז שמעתי קול שאמר "יאללה, תן גז, תפוס אותו בצומת, תשלוף אותו מהג'יפ ותדפוק לו מכות". לפני שהבנתי מה קורה כבר זיגזגתי בין מכוניות עם כוונת נעולה על הג'יפ הזה, ברקע, הקול המשיך לדבר ודפק לי הרצאה שלמה על אנשים עם ג'יפים וחייהם הבורגניים העלובים, המערכת הכלכלית והפוליטית שמאפשרת להם לרכוש ג'יפים מלוקקים בזמן שלאנשים אחרים אין כסף לאוכל והמערכת הלא תאומן של שקרים ומיתוסים שנבנתה כדי להצדיק את כל החרא שקורה בעולם. כך הכרתי את מקס הזועם.
למה הוא זועם?
מרגע שהוא התחיל לדבר, היה קשה להשתיק אותו. הסתובבתי וניסיתי לעשות את הדברים הרגילים שלי בזמן שמקס הזועם נשא באזני הרצאות מלומדות ביותר שפירקו לגורמים את השיח הכלכלי והפוליטי. הוא חשף מה בדיוק מסתתר מאחורי כל המילים היפות שמשמיעים לנו, אילו אינטרסים, אליו יחסי כוח ואילו הנחות יסוד על טבעו של העולם (הוא התחקה אחרי ההסטוריה של הנחות היסוד הנ"ל עד המאה ה-15 לפחות). פעם התחלתי לכתוב את זה, ניסיתי לעשות את זה בצורת טיעונים מסודרים והגיוניים אבל פשוט היה יותר מדי בולשיט בשביל בן אדם אחד. לאט לאט, המאמרים האלה נהיו יותר ויותר ציניים ויותר עצבניים.
למקס הזועם לא היתה סבלנות לפוצי-מוצי, הוא נהג להגיד שמאכילים אותנו חרא בכפית ואומרים לנו שזה שוקולד. הוא טען בתוקף שכולם חארות, כל מי שמצליח לצבור מספיק כוח בשביל לדרוך על אנשים אחרים עושה את זה והדרך היחידה להתמודד עם זה היא שהאנשים שעליהם דורכים יצברו מספיק כוח בעצמם כדי למנוע מהחזקים מהם לדרוך עליהם.
למה הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי?
מתי שהוא, הבנתי שאני נשאב לתוך עולם הויכוח האידיאולוגי ובסופו של דבר משחק שח-מט עם עצמי במקום לשבת בגינה ולשתות בירה. אז החלטתי לקחת את זה יותר בקלות, ובמקביל גם לעשות משהו בקשר לזה, הצטרפתי לארגון חברתי והתחלתי לעבוד עם נוער בשכונה מוחלשת.
מקס הזועם, לעומת זאת, לא היה מוכן ללכת לשום מקום. אז אני והוא ישבנו ביחד על כוס קפה וסיגריה והחלטנו שאני אפתח לו בלוג שבו הוא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. הבטחתי להשתדל לא לצנזר אותו אבל ביקשתי, אם זה לא קשה, שיעשה מאמץ לבנות את רצף הקללות, ההכפשות, ההטפות, ההסברים והנתונים הסטטיסטיים בצורה כזאת שגם לאנשים אחרים יהיה עניין לקרוא את זה.
מקס הזועם התלבש על המשימה: הוא גנב את הקטע של לדבר על עצמו בגוף שלישי מאיזה בחור שהיה כותב טור על אופנועים כי הוא חשב שזה עושה אווירה של של אוגה-בוגה, סטייל "מי טרזן יו ג'יין". אחר כך הוא התחיל להשתמש בעצמו בכל הקלישאות שכל כך עיצבנו אותו, הוא זרק עשרות מהן אחת על השניה, עירבב בינהן, שיבש אותן וייחס אותן לקלינט איסטווד כדי להראות עד כמה הן דביליות. בנוסף לזה, רק בשביל הכיף, הוא התחיל להכניס התייחסות לספר או לסרט כמעט בכל פוסט.
ברגע שהפסקתי לנסות להרגיע אותו, הוא הבין שאין מה להתווכח כל הזמן, הרבה יותר פשוט לעשות צחוק מהכל. זה לא אומר שהוא נרגע, הוא פשוט שם את הידיים על הנשק האולטימטיבי. הוא הבין שפשוט להגיד מה הוא חושב זה משעמם, עדיף להראות את זה.
כך, לדוגמא, בפוסט שעסק בפגישת חברי הכנסת הערבים עם אנשי חמאס, הוא לא כתב "אני חושב שבמדינה דמוקרטית ידה ידה ידה..." אלא עשה צחוק מהפרנויה הישראלית בעזרת סיפור לפיו מקס הזועם הוא סוכן חשאי שעובד בשביל ירון זהבי (מנהיג "חסמבה")
וחושף פגישת פסגה של כל ראשי הטרור העולמי (את זה גנבתי מ"האקדח מת מצחוק" הראשון) שמטרתה להפוך את כל הישראלים ליפי נפש חלחשושים בעזרת חומוס אבו שוקרי ועיתון "הארץ".
אז למה אני אוהב את מקס הזועם למרות הכל?
כי אני די אוהב את עצמי כמו שאני ומקס הזועם הוא חלק ממני, הוא הקצוות החדים שלי ובלעדיו אני לא אהיה אני אלא איזה אמבה שמסתובבת בשאנטי ומנסה להיות נחמדה לכולם.
הבנאדם צריך איזון כדי להיות שלם, ולהיות שלם אומר שלפעמים אני מריח פרחים ולפעמים אני בועט במישהו. כל הקטע ה"חיובי" של לראות את הצד היפה של החיים, לקבל אנשים אחרים, לאהוב, כל הדברים הורודים והפרוותיים האלה לא שוים כלום אם אנחנו מדחיקים את מה שמפריע לנו ומעצבן אותנו. אז אני אומר, אני צריך את מקס הזועם ואני שמח שהוא שם כל זמן שהוא לא משתלט לי על כל החיים (ותאמינו לי שהוא מנסה).
בעצם, כל אחד צריך מקס הזועם, קנו מקס הזועם בשקל תשעים ותשע בלבד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
