| 5/2006
 קולנוע "אדיסון" הי"ד / מקס הזועם אוכל פלשבקים.
דווקא ביום ירושלים, כמה סמלי, עלו הדחפורים על הבניין הנטוש והמתפורר שהיה פעם קולנוע "אדיסון". במקומו הולכים לבנות בניין משרדים פרי יוזמתו של מליונר חרדי. אכן, לא מעט ממרכיבי ההרס של העיר נמצאים בסיפור הזה, הרס העבר, התאדות מוסדות התרבות, חרדים, מליונרים ותכנון מסריח.
כשמקס הזועם שמע על הסיפור, כל העולם התחיל לעשות גלים סטייל סקובי דו ואז הוא ידע שיש פלשבק עצבני בדרך. מקס הזועם נזכר בזמן שהוא היה קטן ותמים והיה הולך ל"אדיסון" לראות סרטי פעולה מדממים עם פיצוצים ואברים קטועים. זה היה אי אז בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים (מזמן, עוד לפני שהבלוגריות שחותכות את עצמן או מספרות על חיי המין שלהן נולדו), בזמן שלצירוף המילים "לרדת לעיר" היה משמעות.
"אדיסון" היה הקולנוע הכי מגניב, כמו הקולנועים של פעם עם יציע, וילונות קטיפה אדומים וקישוטים קיטשיים בצבע זהב. הוא נסגר מוקדם יחסית, לפניו נסגר קולנוע "עדן" שהיה מראה שני סרטים בכרטיס אחד ובו מקס הזועם צפה בזמנו ב"מחץ הדלתא" עם צ'אק נוריס. היום, מבנה בית הקולנוע המתפורר משמש כמגרש חניה.
ברחוב הלל היו שלושה בתי קולנוע. אחד היה איפה שהיום, כמה אירוני, נמצא הסניף של בלוקבאסטר (הרצחת וגם ירשת?), עוד אחד מולו, איפה שהיום נמצאת אימפריית הרשע הירושלמית שמפיצה קפה מחורבן בכל הארץ, "ארומה". עוד אחד היה איפה שהיום נמצא סניף מק'דונלדס השומם גם הוא, לשמחתי.
למקס הזועם וחבריו הקטנים (היו שניים ביום טוב) היה בילוי קבוע, הם היו יורדים לעיר, הולכים לסרט באחד מבתי הקולנוע הנ"ל, דופקים שתי מנות פלאפל ב"מעוז", פלאפל כל כך גרוע שאם אוכל מחורבן היה מחוץ לחוק, את בעלי מעוז היה צריך לקחת למשפטי נירנברג.
אחר כך הם היו הולכים ל"משביר" ומסתובבים שם ואם היה נשאר כסף, הם היו קופצים ל"משחקי צמרת" כדי להפסיד אותו תוך עשר דקות.
בילוי מחורבן, אני יודע, שיעמום המחץ. אבל... באותו זמן, היה לירושלים מרכז עיר. רחבת המשביר היתה מקום המפגש האולטימטיבי בתקופה הטרום סלולארית. בכיכר ציון ישבו הפנקיסטים ובכיכר החתולות ישבו הטרשניקים. אחרי בית הספר, תמיד היה שווה לעשות סיבוב במדרחוב כי היו שם הרבה אנשים, ולא רק תיירים אמריקאים, נגנים רוסים ונפגעי סינדרום ירושלים כמו היום.
את כיכר ציון מנסים להחיות ללא הצלחה פעם בכמה שנים, כיכר החתולות נראית כמו מדבר סהרה עם פחי צבל ענקיים ומפוצצים, הילדים הפסיקו להגיע גם לשם.
ממול, הורסים את בין הקברות המוסלמי הישן ואת אחד ממגרשי החניה הבודדים במרכז העיר כדי לבנות את "מוזיאון הסובלנות", עוד מוסד הזוי ומייבש שאליו יגיעו רק טיולי בית ספר במקרה הטוב.
היום, לירושלים אין מרכז, יש רק כמה מובלעות שיש בהם מקומות לשבת, רחובות הלל ושמאי, המושבה הגרמנית ועוד כמה נקודות ששוה להגיע אליהן במיוחד. בין המובלעות יש שממה אורבנית.
היום מקס הזועם הגיע לעיר במקרה, היתה שם תהלוכה של מתנחלים עם דגלים, אנשים שירושלים בתור עיר לא מדגדגת להם את הביצה השמאלית, אותם מעניין רק "סלע קיומינו". הם צעדו ברחובות המוזנחים עם דגלי ישראל שעליהם סרטים כתומים וגם, שימו לב כי זה מצחיק לאללה, הסרטים האדומים של חד"ש, הם כנראה לא שמו לב להבדל.
מי אשם? כל האנשים הרגילים, הפוליטיקאים שבשבילם להיות ראש עריית ירושליים זה בסך הכל מקפצה פוליטית. אולמרט בילה שליש מהקדנציה שלו בחו"ל, התחכך עם שועי עולם ותורמים עשירים בזמן שהעיר טבעה בזבל. אנשי עסקים, שהקימו קניונים מתפוררים ושוממים למחצה בכל שכונה, קבלנים וארכיטקטים עם יוזמות הזויות ותמיד, אבל תמיד, גדולות וגרנזיוזיות, מהסוג שאחר כך לא מבינים מה עבר לאנשים בראש כשהם שמו בניין מכוער כל כך במקום הכי בולט בעיר.
אנשים שהדבר היחיד שמעניין אותם בעיר הזאת היא שיהיו בה כמה שפחות ערבים וכמה שיותר נכסים "בידיים יהודיות", כל זמן שזה מתקיים, העיר מבחינתם יכולה להראות כמו צ'רנובל (מה שלא יפריע להם לדקלם את הבולשיט על "תשעה קבין של יופי" וכיו"ב).
אשמים גם הירושלמים הצעירים שעוברים לתל אביב, למרות שמקס הזועם מבין אותם ובסופו של דבר אולי גם יצטרף אליהם בעצמו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
