| |
סאטירה, דמגוגיה זולה, העלבת עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם, ציניות, שפה לא תקינה-פוליטית, בעיטות מעל ומתחת לחגורה, הכפשות, השמצות, פיצוצים, מרדפי מכוניות וציטוטים אמיתיים ומדומים של קלינט איסטווד. |
| 10/2006
 רצח בירוקרטי
זהו סיפור על רצח. האשמים ידועים, וגם המעשה היה צפוי וידוע. אבל הם פעלו לפי הנהלים, הלכו לפי הספר והקורבן רעב למוות בזמן שהרוצחים חיכו לאישור לתת לו חבילה עם אוכל.
זה סיפור שיכול לקרות רק בירושלים, ורק בישראל, שבה ירי כדורי גומי ללא התגרות, מטווח קצר במפגינים שקטים כבר מזמן בקונצנזוס (שבו לא משתתפים בעיקר אלה שמטיפים לירות בהם בכדורים חיים) והעונש נגזר על אדם לא על פי מעשיו בפועל אלא על פי מה שחושבים שהוא חושב (ע"ע טלי פחימה) או יותר גרוע, זהותו.
הקורבן הוא איש חסר בית ותמהוני שהתגורר במערה ביער ירושלים, הסתובב בעיר ומצא את מחייתו ממכירת מוצרים טבעיים. פעם קניתי ממנו זוג נרות משעווה טבעית והוא הראה לי מפה שעליה צייר את גבולות נחלותיהם העתידיות של שנים עשר השבטים (שבהן יזכו אחרי מלחמת גוג ומגוג שמביא עלינו ג'ורג' בוש) על פי קטע מהתורה שבו מתוארים הסמלים שלהם.
הוא היה אחד האנשים הנחמדים שנתקלתי בהם, אבל הוא לא היה נחמד לכולם, הוא נהג להשמיע הערות פוגעות לנשים שלא התלבשו בצניעות.
אז בשל כך הוא הסתבך בקטטה והגיע למשטרה. היות שלא היתה לו אשרת שהיה בארץ או דרכון, הוא נכלא. דויד המלך, כך הוא כונה בפי כל היות שאף אחד לא ידע את שמו, נהג לאכול מזון אורגני בלבד. הוא ניסה לאכול את המזון שהוגש לו בכלא אבל לא הצליח.
אני בטוח שכל אישיות חשובה, מיגאל עמיר ועד עמרי שרון, היתה מקבלת הרבה יותר מזה, אבל לו אמרו להסתפק במה שיש. לא הפריע להם שהוא לא בריא בנפשו, לפחות לפי הקונבנציות הפסיכיאטריות. לא הפריע להם שהאדם סובל ממה שהפסיכיאטרים מכנים "סינדרום ירושלים" (במילים אחרות "אין לנו מושג מה זה לעזאזל ולמה זה קורה דווקא בעיר הזאת") ולא הפריע להם שהוא לא מצליח להכניס שום דבר לפה.
מצבו הלך והחמיר אבל לא היה שום נוהל לאספקת מזון אורגני למישהו שעומד לרעוב למוות ולמרות זאת לא אוכל שום דבר אחר. חמישה ימים לפני מותו, אשה שהכירה אותו שלחה לו חבילת מזון שאותו יוכל לאכול. חמישה ימים שכבה החבילה במשרדו של מנהל הכלא בזמן שדויד המלך הלך ודעך לנגד עיניו.
כשנתקבל האישור להעביר לו את החבילה, דויד המלך כבר היה בין המתים.
אז זה היה דויד המלך, איש נחמד ולא מזיק ברובו שהסתובב בינינו ולא הפריע לאף אחד. לפחות הפריע אלפי מונים פחות מרובינו שלא לדבר על אנשים חשובים ומפורסמים שמקבלים יחס של מלכים בכלא ומחוצה לו, למרות שהעולם היה בהחלט מקום טוב יותר בלעדיהם.
הוא נרצח, הורעב למוות על ידי בירוקרטים, לא בגלל שהוא עשה משהו רע אלא בגלל ש"מי הוא חושב שהוא בכלל". או כמו שכתוב בתגובה המצמררת של השב"ס "שירות בתי הסוהר אוסר בתכלית האיסור על הכנסת מוצרי מזון על ידי מבקרים, מסיבות ביטחוניות ואחרות. שירות בתי הסוהר מספק ארוחות עם כל הערכים התזונתיים, מעל ומעבר לדרוש. אסירים הזקוקים למזון מיוחד מקבלים אותו בהתאם להנחיות רופאי הכלא".
גם אחרי מותו ההתעללות הבירוקרטית נמשכה ולא הותר לערוך לו קבורה יהודית למרות שהוא היה רוצה בכך. הוא היה אמריקאי ממוצא אינדיאני וראה את עצמו כיהודי, את מירב זמנו בילה בחקר התנ"ך ובהפרחת תיאוריות משיחיות הזויות לא פחות, ומזיקות הרבה פחות מכמה תיאוריות משיחיות והזויות שיש מאחוריהן כוח פוליטי. אבל כיבוד רצונו של הומלס חסר ערך כנראה לא מצדיק את זיהום החלקה היהודים על ידי מישהו ללא מסמכי גיור מוכרים.
האשה שניסתה להביא לו אוכל, רחל סובר, מצאה אותו זמן קצר לפני מותו במחלקה הפסיכיאטרית של בית הכלא, היא מספרת ש"זה לא היה הגבר שהכרתי. הוא היה קאובוי והפך לצל אדם. ניסיתי לשאול אותו אם הוא אוכל והוא אמר שהוא לא זוכר מתי אכל בפעם האחרונה. רוב הפגישה הוא דיבר על האהבה שיש לו ועל כך שיש אלוהים, שאין דבר יותר יפה ממנו. הרגשתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו, התחלתי לבכות"
אז זהו סיפור על רצח שעבר לסדר היום כי הקורבן לא היה מספיק חשוב ועוד אחד מחבורת התמהונים שמאכלסים את העיר המטורפת הזאת הלך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
