| |
סאטירה, דמגוגיה זולה, העלבת עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם, ציניות, שפה לא תקינה-פוליטית, בעיטות מעל ומתחת לחגורה, הכפשות, השמצות, פיצוצים, מרדפי מכוניות וציטוטים אמיתיים ומדומים של קלינט איסטווד. |
| 11/2006
 חגיגה של בולשיט.
כולם יודעים שצריך לחגוג את יום רבין... סליחה, מקס הזועם מתכוון כמובן, לציין את יום רצח רבין. זו מין חובה כזאת שכולם חייבים לקיים, ובגלל שאף ילד לא קם להגיד שהמלך הוא עירום, ממציאים עוד ועוד שיטות להפוך את היום הזה לדייסה דביקה של שמאלץ ואחדות מזוייפת.
בחינוך הממלכתי דתי כבר מזמן עשו יונייטד של יום רבין עם יום הזיכרון ההזוי לרחל אימנו ועם התפילה לגשם. במילים אחרות, תכנית הערב: דאבל פיצ'ר של רחל מבכה את בניה+ריקוד גשם אינדיאני. הופעת חימום, רצח רבין עם איזה נאום ריקני של המנהלת על חשיבות ה"אחדות בעם". וכידוע, כשהחבר'ה האלה אומרים "אחדות" הם מתכוונים לאחידות.
בציבור החילוני הסיפור של רבין, "מורשת רבין" בג'רגון, נגמר בשנת 1949 כי בשביל החילונים "אחדות" זה כשמטאטאים את כל המחלוקות מתחת לשטיח כדי ליצור קונצנזוס מזוייף. אז רבין זה הבחור בן ה-25 שאי אז נלחם על פתיחת הדרך לירושלים ומורשתו מצויינת בטיולי ג'יפים מלוקקים על תוואי "דרך בורמה".
ומקס הזועם אומר שרצח רבין כשלעצמו לא מעניין, זה לא ישנה לו הרבה אם יתברר שפרס רצח אותו כמו שטוענות תיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות.
מה שמעניין באמת זה כל המסביב. כל השיח הפוליטי שסבב את הרצח והפולחן של יגאל עמיר ששליש מהעם (לפי סקר "ידיעות אחרונות") חושב שמגיעה לו חנינה.
האמת, קשה להאשים אותם. רוצחי המחתרת היהודית קיבלו חנינה וגם שוטרי משמר הגבול שריכזו 49 גברים, ילדים ונשים (אחת מהם בהריון) וקצרו אותם בדם קר באש מקלעים בשנת 1956.
מה שמעניין בסיפור הזה זה לא ההסתה והדברים הקשים שהוטחו ברבין לפני שנרצח. עם דברים קשים אין בעיה. הבעיה היא החלוקה שכבר התקבלה כעובדה בציבור הישראלי בין כאלה שהם "בעד ישראל" וכאלה שהם "נגד ישראל".
זה הדיבור של הימין הישראלי, מאז ומתמיד והיום יותר מאי פעם. זאת הנקודה העקרונית והבסיסית וזה ההבדל התהומי בין הלכלוך של השמאל על הימין לבין הלכלוך של הימין על השמאל. מבחינת הימין, השמאל הוא "נגד ישראל". הוא לא יריב פוליטי שעם דרכו לא מסכימים. הוא אפילו לא גורם מסוכן שמדיניותו תביא לחורבן המדינה. דברים כאלה הם לגיטימיים בשיח דמוקרטי וגם השמאל אומר, ובצדק, שמדיניות הימין תביא לחורבן המדינה.
ההבדל הוא שהימין טוען שהשמאל רוצה בחורבן המדינה. שזו מטרתו, שהוא נגד המדינה ובעד האוייב. כל ביקורת על מדיניות שמקובלת עליהם נתפסת כדיבור "נגד המדינה" שכן אין בימין שום הבחנה בין ביקורת להתקפה. בשבילם, ביקורת זה להיות נגד כך שמי שמבקר את ישראל הוא, מן הסתם, נגד ישראל.
כמובן שביקורת על המדינה מצדם זה בסדר גמור, שכן הם "בעד המדינה".
להגיד שהשמאל טועה בגדול זה בסדר, להגיד שהוא הרסני זה בסדר, אבל להגיד שהוא "נגד המדינה" זה הגדרת בעל דיעה אחרת כאוייב ועם אוייבים, כמו שיגיד כל איש ימין, לא מדברים, באוייבים נלחמים.
זו היתה דרכו של הימין מאז ומעולם, וזו דרכו כעת ולכן ישפך פה עוד דם.
הרשות נתונה מזמן, הקו האדום נחצה והסיבה היחידה שזה לא קורה היא שהימנים פשוט נחמדים, הם נמנעים מלהרוג אותנו אך ורק מתוך נחמדות ומתינות.
ההצדקה להרג "האוייב פנימי" שפועל "נגד המדינה" קיימת בעצם השימוש בשפה הזאת, כל מה שצריך כדי שזה יעבור מתחום התיאוריה לתחום המעשה זה נסיבות קיצוניות ואנשים קיצוניים, זה הכל.
לכן ישפך פה עוד דם, ולכן "יום רבין" שלא מדבר על הנקודה הזאת, שהיריבים הפוליטיים שלך אולי עומדים להחריב את המדינה, אך אין זו מטרתם, הוא לא יותר מקישקוש סנטימנטלי דביק ומזוייף.
והיות שתלמידי התיכון של היום צעירים מכדי לזכור את תקופת הרצחו של רבין, הגיע זמן להעביר את המסר או לפחות לבטל את הטקסים המביכים האלה לטובת עוד שיעור מתמטיקה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
