| 11/2006
 תשכחו מההומואים.
תשכחו מההומואים ומהמצעד שלהם. הם כבר לא האישיו כאן. הם היו בסך הכל הטריגר שהציף את שאלת מליון הדולר של ישראל, המאבק על הבכורה בין הדמוקרטיה והדת.
ובשאלה הזאת אין פיפטי-פיפטי, או שאנחנו רוצים מדינה יותר דתית, או יותר דמוקרטית.
מי שחושב שהמדינה צריכה להיות יותר דמוקרטית מאשר דתית, צריך לבוא ולצעוד בירושלים ביום שישי.
מארגני "הבית הפתוח" יצאו טפשים, בשנה שעברה הם ניסו לקיים בירושלים את מצעד הגאווה העולמי. זו זכותם, אבל זה לא היה חכם, הם נגסו יותר ממה שיכלו ללעוס והחרדים, בתגובה, הסלימו את המאבק נגד המצעד שכבר התקיים בירושלים כמה פעמים ונתקל בהתנגדות לגיטימית לגמרי.
למרות שמצעד הגאווה העולמי בוטל והמצעד חזר למתכונתו הירושלמית הישנה והסולידית, ולמרות שהמארגנים הסכימו לעשות אותו עוד יותר קצר, עוד יותר מרוחק מהשכונות הדתיות ובגרסה לא פרובוקטיבית שלא שונה מכל הפגנה אחרת, הדתיים המשיכו בשלהם.
המאבק של הדתיים הפסיק להיות לגיטימי ברגע שהם הכריזו שהם עומדים למנוע בכוח את קיום המצעד. בדמוקרטיה מותר להפגין ולמחות בכל דרך חוקית, ולפעמים גם בדרכים לא ממש חוקיות. מותר גם לקלל, להכפיש ולהתלהם, אבל אסור למנוע ממישהו אחר להשמיע את דעתו באמצעות אלימות..
ברגע שהדתיים אימצו את העמדה הזאת, ההומוסקסואלים כבר לא יכולים לסגת. אם הם יתקפלו, הם לא יוכלו להפגין בירושלים לעולם, התפיסה שההומוסקסואלים אינם לגיטימיים והציבור "עושה להם טובה" ונותן להם לחיות כל זמן שהם לא מעצבנים אותו בעיניים תקבל אישור סופי וכל מה שהם נלחמו בשבילו עשרות שנים יירד לטמיון.
כל צד טיפס על עץ גבוה שממנו הוא לא יכול לרדת, ובזמן שהם היו עסוקים בלטפס,
המצעד הזה הפך להיות מקרה מבחן לדמוקרטיה הישראלית. אם הוא יצעד, סימן שהיא מתפקדת, אם לא, סימן שבישראל אפשר למנוע מקבוצה להשמיע את דעתה באמצעות איום באלימות. ברגע שזה קורה, הדמוקרטיה הישראלית מכריזה, רשמית, על פשיטת רגל.
עכשיו כבר בכלל לא משנה אם אתם מסמפטים הומואים או שונאים אותם, וזה ממש, אבל ממש לא משנה אם זה היה נכון לקיים את המצעד בירושלים או לא.
זה לא משנה כי צוייר קו בחול וכל אחד חייב לבחור לו צד.
בצד אחד יהיו אלה שמוכנים לוותר על הדמוקרטיה תמורת ערכים בהם הם מאמינים, בצד השני כאלה שלא. במילים אחרות, מי שנגד דמוקרטיה ומי שבעד דמוקרטיה, ואין שום אפשרות ביניים.
מי שתומך בדמוקרטיה צריך לדעת שיש לזה מחיר. והמחיר הוא שאנשים שאתה שונא יוכלו להביע את דעתם בחופשיות גם אם אתה חושב שהם יהרסו את המדינה וגם אם הם עושים לך פריחה בכל הגוף. אתה לא נותן להם לבטא את עצמם מתוך נחמדות, הסכמה או יפי נפש אלא מתוך שיקול קר. בגלל שאתה יודע שגם הם שונאים אותך, אבל הם לא ימנעו ממך להשמיע את קולך כמו שאתה לא מנעת זאת מהם. זאת העיסקה הדמוקרטית.
מי שמתעקש למנוע מקבוצה מסויימת מלהשמיע את קולה, אפילו אם זה רק בירושלים צריך להבין את ההשלכות גם כן. אם נתת יד להשתקתו של מישהו, עליך לדעת שבמו ידיך נתת למישהו אחר את הזכות להשתיק אותך. אם נתת יד למנוע מההומואים להפגין בירושלים, מותר להם למנוע ממך להפגין בירושלים גם כן, וכן, מותר להם להיות אלימים בדיוק כמו שמותר לחרדים.
אולי אתה חושב שמההומואים צריך למנוע מלצעוד בירושלים, אבל מחר ימנעו זאת ממישהו אחר ומחרתיים ימנעו זאת ממך. אתה לא תוכל להתלונן שכן נתת לזה יד.
אז המצעד כבר לא על הומואים או על ירושלים. הוא על דמוקרטיה ולא על שום דבר אחר.
מי שבעד דמוקרטיה חייב לבוא לירושלים ביום שישי ולצעוד. גם אם לא אכפת לו מההומואים, גם אם הוא הומופוב וגם אם הוא חושב שלא היה צריך לעשות את זה בירושלים מלכתחילה.
מקס הזועם הוא הטרוסקסואל לחלוטין, הוא אף פעם לא התעניין במיוחד בפוליטיקה שלהם ולא נטל חלק בתרבות שלהם. הוא גם שונא הפגנות ולא מאמין בהן, אלרגי לשמאלנים, חושב שמארגני המצעד פישלו בגדול ובאמת שיש לו מה לעשות ביום שישי הזה.
למרות זאת, מקס הזועם יהיה במצעד, בגלל שזה מבחן, בגלל שהקו בחול צוייר ובגלל שמקס הזועם יודע באיזה צד הוא עומד.
אם כל המאמר הארוך והיבשושי הזה לא שכנע אתכם שחשוב להגיע למצעד, תחשבו שמקס הזועם מטריח את את עצמו פאקן לצאת מהבית, ללכת למקום שבו הוא לא רוצה להיות ואולי ללכת מכות עם אנשים שנגדם אין לו שום דבר, אם זה לא מראה עד כמה העניין עקרוני, מה כן?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
