| 3/2007
 סטנדרטיזציה.
תחשבו על זה. אנחנו חיים בבתים די סטנדרטיים, אפילו אלה מאתנו שלא חיים בשיכונים משנות השישים. גם בבתים החדשים, תוצרי המגזר העסקי, הכל סטנדרטי. זה יותר כלכלי ככה. למה שקבלן יחליט על הגודל של הדלת? לא עדיף לעשות דלתות בגודל אחיד, ובאותו גודל אחיד כמו לשאר הקבלנים כדי שיהיה אפשר לקנות אותן בזול ממפעל הדלתות האחידות העולמי שבסין? הקירות תמיד לבנים כי זה נייטרלי, ומשקיעים אוהבים ללכת על בטוח.
גם מרכז הבית, הטלביזיה, סטנדרטית. כל הטלביזיות, מכל שלל החברות, נראות אותו דבר, וכולן, משום מה, בצבע כסף. הרהיטים הם של איקאה, הטלפונים הניידים, המכוניות והמחשבים הם די דומים ולא משנה מי מייצר אותם.
אפילו בתי הקפה דומים. לכולם בערך אותו התפריט ואותו קפה מחורבן. ככה זה, משקיעים חושבים במונחים של מה הציבור רוצה, ובגלל שהשוק הוא קניבלי (קפיטליסטים קוראים לזה "תחרותי". אם רק כיבוס מילים היה ספורט אולימפי...) אף אחד לא לוקח סיכון. כולם הולכים על בטוח, כולם מייצרים את האמצע המוכח והאנשים, שאין להם מגוון על המדף, קונים את אותם הדברים הסטנדרטיים. ובגלל שכולם קונים אותם, כולם מוכרים אותם, כי זה בטוח. הקפיטליסטים מספרים לנו שזה מה שהלקוח רוצה, וזה מה שהלקוח רוצה כי אף אחד לא מציע לו משהו אחר.
הדינמיקה הטבעית של שוק קפיטליסטי היא סטנדרטיזציה. משקיעים לא אוהבים סיכונים, הם רוצים למכור את המוצר שרוב האנשים ירצו. כל אחר מוכר את המכנה המשותף הרחב (והנמוך) ביותר, וכל מי שרוצה לעשות כמה ג'ובות, מחקה אותו. אלה שרוצים משהו אחר, יקנו גם הם את אותו הדבר, כי לייצר משהו אחר זה סיכון עסקי, ומשקיעים לא אוהבים סיכונים.
ואז, מקס הזועם נזכר בתשובה הסובייטית לסרטי כריסמס קיטשיים אמריקאים. סרט שנקרא "האירוניה של הגורל" וסיפורו הוא זה: בחור מוסקבאי עומד להתחתן עם בחורה, והחברים שלו לוקחים אותו לבאניה. באניה היא התשובה הרוסית לסאונה, זה מקום שבו רוסים מבלים חצי יום בטמפרטורות סטייל פארק היורה, לובשים כובעי ספוג מוזרים, מצליפים על עצמם בצרורות של ענפים, וכשנהיה בלתי נסבל יוצאים, קופצים לבריכת מים חצי מעלה מעל טמפרטורת הקיפאון, ואז הולכים לשתות וודקה ובירה. אחרי משהו כמו חמש סיבובים כאלה, הבנאדם יוצא כמו חדש.
בכל אופן, החברים שלו לוקחים אותו, כמיטב המסורת, לבאניה ודופקים את הראש עד עפר, גם זה כמיטב המסורת. ואז הם נזכרים שלאחד מהם יש טיסה ללנינגרד. במצבם המשופר הם נוסעים ביחד ללוות את החבר, ובמקומו מעלים על המטוס את החתן המיועד.
החתן, עדיין בשיא הסטלה, יורד בלנינגרד, עולה על מונית ונותן לנהג כתובת.
הוא מגיע למקום (מסתבר שגם בלנינגרד יש רחוב כזה) נכנס לבניין (שנראה בדיוק כמו הבניין שלו) פותח את הדלת (גם המנעולים סטנדרטיים) ומתקרש על המיטה (שגם היא, כמו כל שאר הרהיטים, בדיוק כמו שלו).
מתוך ערפילי ההנגאובר, הוא מתעורר מצרחות של הבחורה המבוהלת שגרה שם. כמובן שגם היא עומדת להתחתן, אבל הם מתאהבים, ושרים כל מני שירים, ובסוף הוא זורק את ארוסתו ומתחתן אתה פקה פקה פקה...
אז מקס הזועם חשב (פעילות אלקטרו-קוגנטיבית בלתי-רצונית שמתרחשת כאשר תרכובות הניקוטין-קפאין-אלכוהול בדם משנות את מבנה המולקולה לצורה של שני אטומים של קפאין על כל אטום של אלכוהול) שקפיטליזם זה באמת מגניב. הוא הצליח להפוך את החיים שלנו לסטנדרטיים כמו ארוחה במק'דונלדס בלי לשלוח אף אחד לסיביר.
אנשים בוחרים מתוך ההיצע הזמין, אז כל מה שבעלי הכוח צריכים לעשות כדי לשמור את כולנו בקונטרול, זה ליצור היצע אחיד, עם תנודות קטנות לפה ולשם. זה יותר זול מגולאגים בסיביר, ובשביל זה לא צריך שום קונספירציה. זה קורה באופן טבעי מתוך החלטות אינדיבידואליות של משקיעים שמונעים ע"י הגיון קפיטליסטי. כל מה שצריך לעשות זה להציע משהו שיהיה טיפה יותר טוב מהאלטרנטיבה, ודומה למה שהאחרים מציעים, וכולנו ניישר קו.
בגלל זה אנשים "רוצים" לשלם מחיר מופקע על טלפון נייד מצועצע, כי אין טלפונים אחרים וזה עדיף על להיות בלי טלפון, במיוחד כשהמעסיקים דורשים "זמינות", ואין מעסיקים מסוג אחר, ולכן אנשים "רוצים" לעבוד אצלם, כי זה עדיף על להיות מובטל.
גם הפוליטיקאים, ולא צריך להזכיר על כמה הם זבלים, גורמים לנו לבחור בהם שוב ושוב רק בגלל שכל הפוליטיקאים כאלה, ואנחנו "רוצים" אותם כי יש גם כמה פוליטיקאים קצת יותר גרועים.
סטנדרטיזציה וסגירת אופציות היא האסטרטגיה השלטונית של שנות האלפיים. כבר לא צריך לכפות עלינו דברים בכוח, כל מה שצריך זה "לתת לנו את מה שאנחנו רוצים".
השליטים, מהסוג הפוליטי, מהסוג הכלכלי ומהסוג התרבותי (בהנחה שמישהו עדיין עושה את ההפרדה בינהם) עלו על הטריק האולטימטיבי, תשמור את הכל אחיד וטיפה יותר טוב מהאלטרנטיבה.
תודה שאתם לא שמים אותנו בגולאג יא זונות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
