| 4/2007
 דרשה לחג החירות.
בכל שנה, עם "חג החירות", נופלת עלינו מכה של מאמרים מתחסדים ומתפתלים שבאים לספר לנו מהי "חירות".
הם מספרים לנו שהחירות שלנו תלויה בנו, שאנחנו אחראים לגורלינו ואל לנו להאשים אף אחד אחר. אנחנו צריכים לקום בבוקר, הם מספרים לנו, ולקחת אחריות על החיים המזויינים שלנו בלי להתלונן ובלי להתבכיין. בערך כמו שכתוב
במאמר המשומן הזה של "הפאודליסט היומי", שמסתיים בשורת המחץ "האדם ההגיוני מתאים את עצמו לעולם; האדם הלא הגיוני ממשיך להתעקש להתאים את העולם אליו, ולכן, כל התקדמות תלויה באדם הלא הגיוני".
על זה מדובר, למשל, בספרון "מי הזיז את הגבינה שלי", מראשוני ספרי הניו-אייג' בולשיט למנהלים מג'אנר "הדרך ההוליסטית לזיין את העובדים שלך".
בספרון מסופר על מבוך ובו שני עכברים ושני אנשים קטנים שניזונים מגבינה, ויום אחד, הגבינה נגמרת. אז האנשים הקטנים לא יודעים מה לעשות ומתלוננים שזה "לא פייר" שלא נותנים להם גבינה, ואילו העכברים לובשים את נעלי הריצה שלהם (מן הסתם, מהסוג שמיוצר ע"י ילדות בנות 14 באינדונזיה בפיקוחם של מנהלי עבודה פדופילים) ומתרוצצים במבוך עד שהם מוצאים מיצבור גבינה חדש.
כמובן שהאנשים הבכיינים הם הטיפוסים שמתעקשים להתלונן שהעולם לא צודק ולא מתאים להם, והעכברים האתלטיים הם היזמים הקפיטליסטיים החרוצים שיודעים להתאים את עצמם לעולם, לזרום עם השינויים ולהשיג את מה שהם רוצים. בערך כמו האידיאל ה"גיבורי" של איאן ראנד.
מסתבר שיש אנשים שישמחו לספר לנו ש"חירות" אמיתית היא החירות להתרוצץ כמו עכברים במבוך בחיפוש אחרי חתיכת גבינה, ומקס הזועם בטוח שהאנשים עם החלוקים הלבנים מאוד אוהבים את הרעיון.
זה מה שהאדם ההגיוני יעשה, ימצא את הדרך להגיע לגבינה. האדם ההגיוני יזהה "מה השוק רוצה", יקום בבוקר, למרות שאולי בא לו להמשיך לישון, ויצא לספק את הסחורה כדי להיות מתוגמל בדירת מעמד בינוני מאובזרת ב"איקאה" וג'יפ מלוקק.
מקס הזועם טוען שזה אולי הגיוני (ואולי לא), אבל דבר אחד בטוח: מי שעסוק בלרוץ בתוך פאקן מבוך כדי ללחוץ על הכפתור הנכון ולקבל את חתיכת הגבינה שלו, לא יודע דבר וחצי דבר על חירות.
חירות, בתור התחלה, זה להגיד: "למה לעזאזל אני תקוע בתוך מבוך מזויין? מה יש לאכול חוץ מגבינה? מי זה האבו-ארבע עם החלוק הלבן והתיקייה? והיי... מעניין זה לעזאזל יש מחוץ למבוך... המממ, איך יוצאים מפה?".
האדם ה"הגיוני" משחק לפי כללי המשחק, האדם החפשי משחק לפי הכללים של עצמו.
אז אם אתה חושב שהעולם לא מתאים לך, אתה בכיוון הנכון. זה לא אומר שאתה בכיין, זה בסך הכל אומר שאתה לא חיה מאולפת בקרקס.
זה לא אומר שאתה תמיד יכול לעשות מה בזין שלך, אתה לא תמיד יכול לצאת מהמבוך ולפעמים צריך לרוץ אל הגבינה אם אתה לא רוצה למות מרעב, אבל זה לא חייב למצוא חן בעיניך.
העבדות האמיתית היא לא כשמישהו אומר לך מה לעשות, ואפילו לא כשאתה נאלץ לעשות את זה. העבדות האמיתית היא כשאתה מקבל את זה כעובדה, כשאתה משלים עם המצב. העבד האמיתי הוא אותו "אסיר למופת" שהשלים עם עובדת מאסרו ומספר לשאר האסירים שעדיף להם להוריד את הראש ולשבת את הזמן שלהם בשקט כי ככה הם יתקדמו מלשבור סלעים לג'וב נוח בספריית הכלא.
האדם החפשי אולי ידפוק סלעים כמו כולם, ואולי אפילו יתנהג מספיק יפה כדי לעבוד בספרייה, אבל הוא אף פעם לא יתרגל לסורגים ורק יחכה לתפוס את הסוהר ברגע של חוסר ערנות.
לכן, האדם ההגיוני מתאים את עצמו לעולם, והאדם החופשי הוא לא הגיוני, הוא מתעקש להתאים את העולם אליו. הוא לא מקבל שום דבר כמובן מאליו, הוא חושב בעצמו, הוא בוחר בעצמו אם מה שקורה בעולם מוצא חן בעיניו או לא ופועל בהתאם. חירות זה לדעת לשאות את השאלות הקשות, לדעת לא לתת למישהו אחר להשתין על העץ שלך (ולא להרגיש צורך להשתין על עץ של מישהו אחר) ויותר מכל דבר אחר, לדעת שמה שאתה עושה, אתה עושה מבחירה. לא בגלל ש"העולם הוא כזה" או בגלל ש"זה מה שהשוק דורש" אלא בגלל שכך החלטת. חירות זה כשאתה מוכן לשאת בתוצאות מעשיך, אבל גם לשמור לעצמך את הזכות להחליט שזה לא נכון, זה לא צריך להיות ככה. חירות זה כשאתה יודע שיש כללי משחק בחוץ, אבל אתה יודע שיש לך את הזכות להמציא כללי משחק חדשים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
