| |
סאטירה, דמגוגיה זולה, העלבת עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם, ציניות, שפה לא תקינה-פוליטית, בעיטות מעל ומתחת לחגורה, הכפשות, השמצות, פיצוצים, מרדפי מכוניות וציטוטים אמיתיים ומדומים של קלינט איסטווד. |
| 5/2007
 הפגנה, לא חשוב על מה.
אם היינו חיים בדמוקרטיה מתפקדת, היה אכפת לנו מי מפגין, על מה מפגין, ואיזה פוליטיקאי זה משרת. אם הבית לא היה בוער, היינו יכולים להתעסק בסידור הרהיטים בסלון.
אבל כדי שזה יקרה, הדמוקרטיה צריכה לתפקד, וכשממשלה נאחזת בשלטון נגד רצונו של הרוב המוחלט של הציבור, והיועצים הפוליטיים של אולמרט אומרים בגלוי, ובזילזול, שהציבור לא חזק מספיק כדי להעיף אותה, אין שום דמוקרטיה מתפקדת.
זה לא משנה אם ההפגנה היא של הסטודנטים, של אינטרסנטים פוליטיים, של אנשים שחושבים שלא רצחנו מספיק ילדים לבנונים במלחמה או של הועד להצלת קרציית המערות. זה לא משנה כי במצב של היום, כל ההפגנות הן על Accountability, החובה של ממשלה במדינה דמוקרטית לתת דין וחשבון לאזרחיה.
הדמוקרטיה אינה מתפקדת לא כי הפוליטיקאים נאחזים בכיסא נגד רצונו של הציבור. מפוליטיקאים אין מה לצפות לשום דבר אחר, הם פוליטיקאים, ולדפוק את הציבור זאת העבודה שלהם. העבודה של הציבור היא לדאוג שהפוליטיקאים לא ידפקו את הציבור אלא ישרתו אותו, והציבור לא עושה את העבודה שלו.
הציבור עוד לא הפנים שקיומה של דמוקרטיה מתפקדת צריך להיות התנאי המוקדם לקיומם של מאבקים פוליטיים. השמאלנים, למשל, התקרנפו טוטאלית כבר בזמן ההתנתקות כשנקטו עמדה "אחראית" והעדיפו לתמוך בשליט מושחת ובהתנהלותו האוליגרכית. אם הם היו תומכים בשרון בגלל שהוא קידם את האג'נדה שלהם זה היה עוד מובן. אבל הם תמכו באתרוג הזה בגלל שהוא היה "הרע במיעוטו".
אף אחד מהשמאלנים לא קם ואמר "אולי ההתנתקות עדיפה על הישארות בעזה, אבל זה לא מה שאנחנו רוצים, אנחנו רוצים יציאה בהסכם". זוהי דמוקרטיה, כשכל אחד נאבק על דיעותיו, לא כשכל אחד עושה חישובים פוליטיים קטנים ותבוסתניים במטרה לקבוע ישיבתו של מי מהיריבים הפוליטיים שלך על כסא השררה תהיה קצת יותר נוחה לך.
השמאלנים הפכו למשתפ"ים הראשיים של שלטון ששם זין עליהם ועל הערכים שלהם.
מה שיותר גרוע, ברגע שהשמאלנים העדיפו שיקולים פוליטיים טקטיים על עיקרון, ולא סתם עיקרון אלא עיקרון הדמוקרטיה עצמה, השמאלנים הפכו לכוח אנטי דמוקרטי.
השמאלנים, יותר מכל אחד אחר, הם אלה שהביאו למצב שבו השלטון חושב שהציבור "לא יכול עליו" ולכן הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
ראינו את זה בהפגנה ביום חמישי. השמאלנים לא היו שם כי "זאת היתה הפגנה של כתומים". האמת היא שזאת היתה הפגנה של כתומים כי השמאלנים לא היו שם, ולא משום סיבה אחרת. אותו הדבר אפשר להגיד על האידיאליסטים הדגולים שלא יוצאים להפגין עם הסטודנטים בגלל ש"הם דואגים רק לתחת שלהם".
יש לנו כאן חבורה של צדקנים ותבוסתנים, שמוכנים למכור את עצם קיומה של הדמוקרטיה רק כדי להרגיש יותר טהורים, לבנים ופרוותיים מכולם.
מי שמטיף נגד התנגדות לשלטון הנוכחי, לא חשוב למה, הוא משת"פ. לא משת"פ של השלטון הנוכחי אלא משת"פ של התרבות הפוליטית האוליגרכית שהתבססה בארץ, משת"פ גם של השלטון שיהיה כאן אחרי נפילת אולמרט, כי גם השלטון הבא יידע שהציבור לא יכול עליו.
נכון לעכשיו, כל גילוי זעם כנגד השלטון הוא מבורך, נקודה. בגלל שבכל גילוי זעם ציבורי נגד השלטון יש אמירה חזקה, עמוקה ועקרונית הרבה יותר מכל נושא ספציפי שעליו מפגינים, והאמירה הזאת היא "במדינה דמוקרטית, הציבור הוא הבוס!".
האמירה הזאת, המאבק הזה, מגמד כל שאלה אחרת. המאבק על עצם קיומה של תרבות דמוקרטית מגמד את השאלה האם ביבי יהיה ראש הממשלה הבא, הוא מגמד את השאלה האם נוח לי להפגין לצד איזה מתנחל והוא מגמד את השאלה האם הסטודנטים צריכים או לא צריכים לקבל את הפשרה שהממשלה הציעה.
הסיסמאות שעל השלטים הן בסך הכל קצף על פני המים. השאלה שעומדת על הפרק היא האם הגלים יתרוממו גבוה מספיק בשביל לשבור את חומת התבוסתנות הציבורית ולשטוף את האורוות המזוהמות של השלטון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
