| |
סאטירה, דמגוגיה זולה, העלבת עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם, ציניות, שפה לא תקינה-פוליטית, בעיטות מעל ומתחת לחגורה, הכפשות, השמצות, פיצוצים, מרדפי מכוניות וציטוטים אמיתיים ומדומים של קלינט איסטווד. |
| 5/2007
 דיל של שבת.
בשוויץ היו סוגרים את הנושא תוך שניה. היו עושים משאל עם, וכל אחד מהקנטונים היה תופר את השבת ככה שרוב תושביו היו יכולים לחיות אתה בשלום.
אבל שוויץ זה המקום שאליו הולכים ישראלים טובים אחרי שהם מתים (ישראלים רעים חוזרים לישראל בתור עונש) ולנו כאן יש עסק עם מדינה שבה אנשים משרתים רעיונות ולא להיפך.
כל הרעיון האווילי להחליט דבר כזה בבית "הנבחרים" ואז לכפות אותו על כל תושבי המדינה הוא סימפתום למה שהכי דפוק במדינה הזאת, זה שהיא לא קיימת בשבילינו אלא אנחנו בשבילה.
אנחנו אמורים לבנות את החיים שלנו כך שיתאימו ל"צביון המדינה". כמובן שאנחנו כאן מדינה מערבית מתקדמת ומפותחת (כמעט כמו סלובניה) ולכן אנחנו נחליט בצורה "דמוקרטית" איזה מין "צביון" יהיה כאן.
כמובן שזה בולשיט. למה בדיוק 49% צריכים לאכול את ה"צביון" של ה-51%?
לתפור את השבת צריך איכשהו, כי חיים כאן כל מני אנשים והאופציות הן להסתדר אתם או להרוג אותם. הדיל שהמפד"ל הציעה הוא לא רע. בכל אופן, הוא די מתאים למקס הזועם.
אבל השאלה האם הדיל טוב או רע היא שולית, השאלה העקרונית היא מי מחליט אם הוא יתקבל או לא.
מקס הזועם אומר שלכנסת, אין בכלל מה להתעסק עם זה. צריך להוריד את השאלה אל מוסדות השלטון המקומי. כל עירייה, מועצה איזורית או מקומית, ואפילו ועד ישוב או מנהל קהילתי, יוציא את השאלה למשאל עם.
יהיו ארבע אפשרויות.
1. תהיה שבת דוסית בלי מכוניות ובלי כלום.
2. לא תהיה שום שבת בכלל, מי שרוצה שילך לבית כנסת.
3. מוסדות תרבות פתוחים ותחבורה ציבורית עובדת, אבל בלי שופינג (או כל פשרה אחרת).
4. מחליטים לא להחליט, ומתחילים במלחמת עולם בין חילונים ודוסים.
מקס הזועם קורא לזה להגדיל את הרזולוציה. החלטות כאלה ברמת המדינה הן כמו תמונה עם פיקסלים בגודל של בלטה. במקרה הכי טוב הם יתאימו ל-51% מהציבור וידפקו 49%, ותמיד יזדקקו למנגנון משומן היטב של שטיפת מוח כדי לרכך את ההתנגדות ולתת למדינה את ה"צביון" הנכון.
אי אפשר לדבר על דמוקרטיה כשהבנאדם לא יכול להשפיע על תדירות פינוי הצפרדע של הזבל ברחוב שלו. ה"דמוקרטיה" הישראלית היא כל כך ריכוזית ומסורבלת, שהיא בכלל לא יכולה להתמודד עם הדברים שמטרידים אותנו, האזרחים, בת'כלס בחיי היום יום.
אז הממשלה והכנסת נשארים עם זיוני מוח על "צביון יהודי" ואנחנו נתקעים עם מוסדות שלטון מקומי מלאים במושחתים קטנים שמנסים לקמבן את דרכם אל הפוליטיקה הארצית על הגב שלנו, בערך כמו אולמרט.
הדיל של השבת הוא צ'אנס להחיות את הדמוקרטיה במדינה הזאת. זה יכול להיות הצעד הראשון להפיכתה של הדמוקרטיה לדרך חיים ולחלק מהחיים. ובשביל זה, צריך שהיא תשפיע על החיים, לא על החיים סטייל אלפיים שנות גלות-מחורבן לתקומה-ידינו מושטת לשלום-הארץ המובטחת פקה פקה פקה אלא על החיים. כלומר, תחבורה, בתי ספר, בריאות, אתם יודעים, הדברים האלה שאנחנו פוגשים ביום יום. מקס הזועם לא יודע מה אתכם, אבל הוא אף פעם לא נתקל באלפיים שנות גלות במכולת השכונתית.
אם הדמוקרטיה תשפיע על חיי היום יום שלנו באופן שאפשר להגיד שהיה קשור ישירות להצבעה שלנו, זאת תהיה סיבה טובה ללכת ולהצביע. ומבחינת מקס הזועם, שיעשו משאלי עם, ברמה הארצית והמקומית, על כל פיפס, בדיוק כמו בשוויץ.
אם הכל יוחלט אי שם, רחוק מהאזרח, במוסדות הריכוזיים, המסורבלים והמנותקים של קריית הממשלה, וכל מה שהאזרח יכול לעשות זה לשים פתק פעם בארבע שנים, אין שום סיבה מיוחדת לעשות אפילו את המעט הזה.
ומה עם הצביון של המדינה? ובכן, אחרי שכל הרשויות המקומיות יעשו את חגיגת הדמוקרטיה הקטנה שלהם, תעלו למעלה, ותסתכלו על המדינה הזאת ממעוף הציפור.
עכשיו כבר לא תראו מרובע ענק עם כמה פיקסלים קטנים ליד, אתם תראו תמונה חדה וברורה עם מספר פיקסלים כמספר מקומות היישוב בארץ. אז תחזרו למטה ותגידו איזה צביון ראיתם שם אם זה מעניין מישהו בכלל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
